צעיר היה הבחור וקצר רוח. חיכה בחוסר סבלנות ליום שיקבל את רשיון הנהיגה. כשהיה בן 16 התייצב אצל המורה לנהיגה והחל לשחק בהגה. הוא חיכה בחוסר סבלנות למלאות לו עוד תשעה חודשים וביום המיועד, התייצב ראשון לטסט. לא להפסיד אפילו שעה...
היה מאוד גאה כשלקח מן הסבא את המכונית, קבע על החלון האחורי את השלט "נהג צעיר" והזמין מיד מי מהמבוגרים לנסוע איתו, כי בלי מבוגר אסור לנסוע. כך עברו החודשים הראשונים, עם ליווי של מבוגר אחראי.
הבחור, חובב הגה, כפי שניתן להבין מן הפתיחה הזאת. לקח את המכונית מאמא, נטל את הרכב מסבא - כל מה שהיה פנוי. העיקר, שיוכל לקרוע את העיר.
לא עברה שנה שלמה ו... הגיעו בדואר שני דוחות. האחד כלל הזמנה למשפט והשני: התראה. אתה צפוי להיחקר ולהסביר מדוע בשעת לילה מאוחרת נסעת במהירות מופרזת והצטלמת שלא בטובתך על-ידי מצלמה אוטומטית. בקיצור - עשר נקודות ומשפט. למי? לבעל הרכב. לסבא, כמובן.
הבחור, שהשתולל על הכבישים, חשש שאם יעמוד לדין, יישלל רשיונו לזמן ממושך ובוודאי יושת עליו קנס. מן הקנס לא חשש. את זה ישלמו ההורים. אבל שלילת רשיון? ההעליתם על דעתכם עונש קשה מזה?
ועכשיו הדילמה המשפחתית, מה עושים לברנש שהרס לעצמו את העתיד? ההורים, שלא עצרו את ההשתוללות של הנער עד כה, היו נדהמים. "איך אפשר לעשות לו את זה?" - קוננה האם, כאשר חשבה שהרשיון עלול להיעלם לזמן רב. האב עמד מנגד ולא העיר ש"מי שעשה את העבירה - צריך לשלם". נדמה היה לו שצריך לעזור בכל דרך לבן האומלל. למשל, להתייצב במקומו למשפט ולטעון בפני השופט "אני עשיתי".
ידיד משפחה, רחום שכמותו, הציע לבעל המכונית האומלל: "קח על עצמך את העבירה ותכריח את הצעיר לשמור על המכונית להבא, לא לעשות עבירות וגם לנקות ולטפל בה. כך ילמד לקח". הסב, בעל הרכב שקיבל את מכתבי ההודעה הקשים, חייך חיוך מר: "אין צ'אנס. ככה לא ילמד לקח. שלושה חודשים, אולי, ישכיל, ואחר כך ישכח מהר מאוד ויחזור לסורו".
בדיון המשפחתי הצהיר: "אני לא עומד לדין. לא עשיתי כל עבירה ואין לי כוונה להתייצב כעבריין". בהמשך הוויכוח הודיע להורים: "לא חינכתם את הילד. הוא לא שילם אף פעם על-אף מעשה. הכל נסלח, הכל נמחל, הכל נמחק. עכשיו הוא עשה את העבירה והוא צריך לשלם".
הם הסתכלו על הסב במבט עקום, שמשמעו "זה מה שאתה חושב?..."
ציטטה - יוהאן וולפגנג פון גתה: "אנחנו אף פעם לא מרומים, אנחנו מרמים את עצמנו".