אנחנו חושבים שאנחנו מכירים טוב את המכרים שלנו. אנחנו הרי רואים אותם, גם הם כמו כולם עסוקים. גם להם יש פנים ממהרות מאוד ועסוקות. הם - החברים, המכרים, השכנים וגם המשפחה. נראה כאילו העולם כולו משתתף במין משחק כסאות מוסיקליים. כולם עסוקים בחיי יום יום סוחטים. כולם רצים כל הזמן וטרודים. עובדים, לומדים, מגדלים ילדים, עורכים קניות, משלמים משכנתה ומסים אחרים. חיים כמו כולם: חיים בנאליים וזורמים. כשנפגשים איתם מדברים על קשיי הקיום, על פרנסה חסרה, על בעיות בזוגיות, על חינוך הילדים, על הגננת הטובה או לא, אם הם רווקים אז אולי על שידוכים, או אולי על אהבה נכזבת...
מזמינים אותם למפגשים, הולכים איתם להרצאות. מדברים על המרצה, על נושא ההרצאה. משתפים בהבנה. לא חשים במשהו המצריך התייחסות מיוחדת.
ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים עליהם הכל. אנחנו לא מתעמקים יותר מידי, הרי אנחנו עסוקים מאוד. לא ממש פנויים לבדוק ואולי בכלל לא ממש אכפת לנו. איננו יודעים כלל מאותם נסתרי קיום, מאותם חולמי חלומות בסתר. מאותם בעלי לב רגיש ופגיע או לב סוער וחולם. אותם שליבם הרגיש אינו מעז להתבטא בחוץ והם מעמידים פנים שמה שהכי חשוב להם. זה העבודה, זה מה אמרה המורה באסיפת ההורים, זה מה נאכל בצהריים, או אולי מהי האופנה האחרונה. אבל הם באמת, פשוט חיים ומשתדלים לעשות את זה הכי נכון שהם חושבים שכדאי. אולי מפני שהם מנסים נואשות להשתלב וחשים שזה בורח להם מהידיים.
אלה שיש להם פינה נסתרת שהיא רק שלהם. מיתרים עדינים ופגיעים, לב רך ומלא, עיניים מעמיקות מבט, או ניגון מלא אהבה לעולם ולבריות.
עולמות שלמים
בביתם, בשעות המיוחדות שלהם, הם עוסקים במשהו מיוחד.
הם מורידים את המסיכה המוכרת, המשתלבת והמוחצנת ונשארים עם האני הפנימי שלהם. הם מחליפים לבגדים נוחים, פניהם נעשות רכות ועדינות יותר, הם יושבים עם עצמם ויוצרים. זה לא קשור לעיסוקיהם המוכרים. לא קשור לתדמית המוכרת, לא קשור לחברים או למשפחה. זה משהו אחר, פרטי ואישי. משהו עליו נשענת אישיותם. מקום עליו מבוססים כוחותיהם. ממנו הם שואבים כוחות לחיים חדגוניים. זהו משהו שלא תמיד הם מספרים עליו: רוח סוערת, נשמה צמאה, יצירתיות גועשת. על חלומות השואפים לפרוץ החוצה. על ציורים בשעות הפנאי שהם יוצרים איתם עולמות שלמים לעצמם. על כתיבת שירים וסיפורים למגירה: כתיבה רגישה וכואבת, ציורים מלאי רגשות סוערים. זוהי הפינה הסודית שלהם, פינה אליה אין הם רוצים בינתיים להכניס זרים.
אולי הם מנסים לכתוב ספר - אולי רומן ארוך, רחב יריעה, או אולי סיפורים קצרים עם מוסר השכל, אולי שירים ליריים ענוגים. כתיבה שתבטא את הנשמה הפנימית שלהם. נשמה מוחבאת וביישנית. כתיבה שתבטא מה באמת הם יודעים וחושבים. כתיבה שתבטא את חלומותיהם, את תחושותיהם, שתגלה מי הם באמת. יש להם יצירות המחכות לצאת, לפרוץ ולקבל מקום בעולם עמוס מידע זה. אלו האמנים הנסתרים והסודיים שאולי יום אחד יבטאו עצמם גם בחוץ. אבל ייתכן מאוד גם שלא.
בצד, בפינה ביישנית וחבוייה בליבנו, יש כמעט בכל אחד מאתנו, אמן קטן ורגיש היושב בצניעות ובביישנות ומחכה שיתנו לו לדבר. ישות קטנה שכאילו נפרדת מאתנו המחכה לעת רצון. מחכה שאנחנו נתייחס. שניתן לו מקום בעולמנו העסוק, הזריז והממהר. הוא לא מהממהרים. הוא בינתיים בין הצופים. מביט בנו, מביט בחיינו ומחכה בסבלנות שנעשה איתו משהו טוב.