ראש השנה ושופר ירדו כרוכים לעולם. מציירים שופר - מצטיירת תשובה, אימת הדין, הדרת מלך, כינוס המון עם לקבל פני השנה הנכנסת בצוותא גדולה של תקווה ותפילה.
גם ראש השנה והספר, והכתיבה, והחתימה ירדו כרוכים לעולם. בתפילת נתנה תוקף שניגונה רווי מהויות של כמיהה, ושל ערגה, ושל שיח נפש בנפש, ושל פגישה פלאית עם מה שלמעלה ואין הדעת יודעת אם היא עולה עד רוממותו, אומרים "אמת כי אתה הוא דיין....וכותב וחותם... ותפתח את ספר הזכרונות ומאליו ייקרא, וחותם יד כל אדם בו... ותכתוב את גזר דינם... בראש הנה ייכתבו ובים צום כפור ייחתמו..".
אשרי השופר שיהיה קיים תמיד בראש השנה מפני שכל השנה אין הוא קיים. אפילו אדם מחזיק אותו בידו - הוא מחזיק בידו הפשטה, אפילו הוא אומר עליו שהוא קרן, הוא חש בו שאינו גוף אלא נשמה שיש בה אש ועצים ואמונה ומלאך וסבך ועקדה שאינה גובה אלא אמונה עד קצות.
אבל הספר, שהיה קיים כל יום בימי היות האדם על הארץ, והקולמוס, והכתיבה, כיוון שהיה ועכשיו הוא מתמעט והולך ועוד מעט כל שלא הוקלד לא ייכתב, וכתב יד כל אדם שוב אינו נחשב בארץ, אלא תרשים גלי קולו, ופענוח רשתית עינו, ולוגריתם של תבנית פניו והקולמוסים הולכים ונעלמים מן העולם ואובדים באשר שם נעלמו כבר הקלמרים - מה יהיה עליו על נתנה תוקף כאשר עולם דימוי ה' הפותח ספרי זיכרונות יהיה זר לילדינו ולאבות נכדינו ונינינו....
ואולי, ראש השנה שהוא חוק לישראל בכל דור וירד כרוך עם הספר לעולם, הוא שישמור על דימויו של הספר כדימוי נצחי שלא יימחק גם בימים בהם הרבים לא יהיו כאן לחוות ספר מה הוא. הם יאמרו נתנה תוקף וישאלו מה אמרו ויאמרו להם הזקנים והאידיאה הנהדרת של כותב וחותם וספר הזכרונות לא תסוף מן העולם כי תהיה להפשטה שהזמן לא יוכל לה.