"בקרוב יעביר נתניהו את שרביט השלטון לידי מלך המשיח" - קוראת כרזת פרסומת גדולה בעיתונים שפורסמה בסוף השבוע שעבר ומודגשת בצהוב חזק של האתר. אגב לפי השם
"מושיח" ניתן להבין שזה יבוא אמריקני, כמו שהרבה מן הקנאות הדתית, התימהונית וההזויה, כולל "תג מחיר", בא מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
ובאמריקה כמו באמריקה משיח צדקנו לא יבוא רכוב על חמור לבן אלא על גלי הרשתות הווירטואליות. ומכיוון שגם אנו כאן רואים עצמנו מתקדמים, זה נקלט יפה והציבור הישראלי עובר לאווירה משיחית. אווירה משיחית היא כידוע אווירה של המתנה.
ושכממתינים, כול הדברים שקורים, בעיקר דברים רעים, הם "אתחלתא דגאולה". כדי להריע לקראת בוא המשיח, מתפרסמת מודעה, שוב כפרסומת גדולה, על "שופר בפארק" שבה נקראים האנשים "לפתוח את השנה בחוויה מיוחדת ומרגשת, לשמוע תקיעת שופר." על המודעה חתום גוף בשם "יחד" זהות יהודית בקהילה - אור תורה סטון" - סלע קיומינו - תוצרת אמריקה שביבי אימץ.
ישראל של שנות אלפיים הפכה ל-"צ'יביטה דאי"- עיר האלוהים. לפי סקר ערב ראש השנה של
עיתון הארץ, 70% מכלל היהודים מאמינים באלוהים. במוסגר אני מתוודה שיש לי בעיה אתו, כשריד השואה. הרי גדלתי בבית חסידי עד כדי כך שבערבים לקראת השינה, נעמדנו שלושת האחים על המיטה ולפי הוראת האומנת הקתולית, חוינצקה, קראנו "שמע ישראל" והוספנו "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ועל ראשי שכינת אל". אבל כשהשואה התרחשה על עם ישראל, חיפשתי את אלוהי ולא מצאתי אותו. פרופסור צבי בכרך היסטוריון מרצה באוניברסיטת בר-אילן, וניצול שואה, בהופעה בפני מועצת יד ושם התוודה שהוא "ברוגז עם אלוהים". כאדם דתי שעבר את השואה הוא לא יכול היה להשלים עם העובדה שבורא עולם, לפחות עמד מנגד, כשהשמידו את עמו. מאידך הוא לא היה מוכן לשבור את לוחות הברית. ה-ברוגז שלו היה איזה סמל של אי-נוחות. לעומתו אני לא התפייסתי אתו מאז. אבל אני מאמין שאיש באמונתו יחיה אם אכן הוא מאמין, ולא מעמיד פני מאמין, או כאשר בצר לו,הוא מוצא אותו, ברווחתו - אין לו שיג ושיח אתו.
אולם, לפי השקלול של אותו סקר, מסתבר כי הרוב הוא בעד נישואים אזרחיים, בעד
תחבורה ציבורית בשבת, בעד נישואים חד מיניים וכיוצא באלה תופעות של העידן החדש. וזה לדעתי המלכוד -במונח פופולרי: לעשות עם ולהרגיש בלי, של החברה הישראלית בסוגיה זאת או אחרת.
וזה נכון מה שכותב סגן נשיא המכון לדמוקרטיה, פרופסור ידידיה שטרן, כי ב"הוליזם" שלנו אנו עושים הכללות. וכי לא כל הדתיים הם טפילים, ולא כול החרדים הם נגד הסובלנות כשם שלא כול השמאלניים הם אנטי לאומיים. הבעיה היא מה שקרוי "העשבים השוטים". המונח הזה מוצא חן בעיני, שכן הפרוש שלי הוא אחר מה המקובל. הם לא שוטים, בבחינת אווילים אלא בבחינת שוטים שמצליפים על הציבור שלהם ועל כולנו, משל היינו בהמות משא שעלינו לשאת את המטען הדתי, הרוחני, הפוליטי והביטחוני כפי שהם מבינים אותו. התוצאה היא שבמדינת ישראל הדימוי הדתי הוא צבוע חזק, אמצעי להשגת מטרה. ומי שעושה זאת בהצלחה רבה הם הגורמים הלאומניים חרדיים הקלריקאליים. הראשונים, ובחוד החנית - אנשי ההתנחלויות - כופים עלינו את מדיניות החוץ והביטחון והאחרונים - את אורח החיים בפנים. הדוגמה האחרונה היא השבת. פתאום בשלטון הנוכחי - הדתי לאומני, נזכרו בכדורגל בשבת.
הסובוטניקים והקרב על השבת
עכשיו מחכה לנו, עם סיום חופשת הקיץ, והיורה - המערכה המתחדשת על השבת. ובמאבק כמו במאבק אצלנו, משתמשים בשבת, או בכול דבר קדוש, למען העסקים, פוליטיים או מסחריים. אין דבר קדוש כמו עסקים. ומורי הלכה בעניין זה הם האמריקנים. הביזניס הוא שהפך את חג המולד, לחג המוני והמגָדלים של תרנגולי הודו במערב התיכון הפכו את "חג ההודיה" לאירוע שבו מככב תרנגול הודו. חג ההודיה ללא תרנגול הודו, הוא כמו פסח בלי קניידלעך. אבל שם, אין איש כופה להדליק את עץ האשוח ב"כריסמס" או לאכול תרנגול הודו בחג ההודיה. אצלנו, בעלי החנויות שחשים עצמם נפגעים כתוצאה מן המצב הקיים נהפכו למקדשי שבת, כיום מנוחה. חידוש מסורת ה"סובוטניקים" בשעתם.
באמצע המאה ה-18 הוקמה בדרום רוסיה תנועה של שומרי שבת, בשפה הרוסית "סובוטניקים". בגלגולם הראשון הסובוטניקים היו שומרי שבת, ששבתו ממלאכתם ביום הזה, וגם לא עסקו בעבודות בית. יום השבת היה יום התפילה והמנוחה. כול שאר המנהגים והמסורת היהודית לא היו שייכים. לימים, רבים מהם התגיירו ואף עלו לארץ, אחרים התערו בחברה הרוסית.
נזכרתי בסובוטניקים, כאשר במרחק 200 שנה, המאבק של בעלי עסקים שונים נגד פתיחת מקומות קנייה בשבת בתל אביב, לבש צביון דתי ולא עסקי. שכן רבים מבעלי המכולות הללו, שאינם רעבים ללחם, אין להם כלום ולדת. אבל במדינת ישראל במאה ה-21 אין זה דבר פסול להשתמש בדת, גם תוך זילותה, למען הביזניס. וגם להפך.
העיר תל אביב היא בעצם העמדה האחרונה במערכה על חופש הדת בישראל. אמנם, בניגוד לחיפה, אין בה תחבורה בשבת, תופעה רעה לכשעצמה, אבל בתחומי התרבות, החברה, האוכל, הבידור ועוד היא די חופשית מכבלי הממסד הדתי. וחי בה גם ציבור דתי שנוהג באורח החיים שמקובל עליו וגם על הסביבה. לא זו בלבד שבעלי העסקים משתמשים בנימוק הדתי למען העסקים שלהם אלא שלעזרתם בא שר הפנים, והוא שקובע מה מותר ומה אסור בשבת. לא מפני שהוא דתי - הוא לא - אלא מפני שבכך הוא משרת את העניינים הפוליטיים של מפלגתו, אם הקונסטלציה הקואליציונית דורשת זאת. ההתערבות המפליגה של השלטון המרכזי בענייני השלטון המקומי, הוא סיפור אחר, אחד הסממנים של שלטון ריכוזי אוטוריטארי, שבמקומות מתוקנים עבר מן העולם. התערבות בוטה זאת של הממשל בעניין פנים מוניציפלי מזמן הייתה צריכה להיפסק בחברה שטוענת לכתר הדמוקרטיה,שנשמט ממנה, ולובשת גם בתהלוכה זאת את "בגדי המלך החדשים". החברה הישראלית נוסעת ברוורס ודורסת.
הפרת החג הנוצרי על-ידי היהודים בניו-יורק
בשנות ה-50' של המאה הקודמת בעת היותי שליח תנועת "הנוער הציוני" בארה"ב, אני וישראלים כמוני נהגנו לשוטט בימי ראשון ב"ברובע המזרחי התחתי" של ניו-יורק לעשות "שופינג" - בעיקר מוצרי חשמל זולים בשביל הבית שהיה שרוי בצנע. ברובע הזה עדיין התגוררו יהודים, לאחר שרובם עברו לרבעים אחרים, בעיקר ברוקלין וקווינס בדרום וברונקס בצפון העיר. אבל רוב העסקים ברחובות כמו "איסט ברודוויי", "אסקס", "גראנד", "דלאנסי" ואחרים היו יהודיים. והחנויות היו פתוחות בימי א' לא רק לישראלים אורחים אלא לתושבים רבים. המוצרים היו זולים, לא רק בגלל שהארנונה בחלק הזה של העיר הייתה נמוכה אלא ששטח החנויות יכול היה להגיע ל-25 מ"ר, כולל חלון הראווה שהיה חלק מן החנות. ולא אמר מוצר "צר לי המקום". בחנות של משפחת אוקס היו בדרך כלל שני אנשים: אוקס האבא שהיה למטה, דחוק, בין קרטונים עם מוצרי חשמל, ושולחן קטן שגם הוא היה עמוס, ואוקס הצעיר שהיה למעלה, על הררי הקרטונים. זה היה מקום הקבע שלו. "שלומיק, תבדוק אם יש לך שם 'ואקום קלינר' עם מוט טלסקופי של ג'י אי", צעק האבא. ושלומיק חיפש ולאחר כמה דקות שלף את שואב האבק מהאריזה מאובקת. הכול צפוף, כפי שיהודים אוהבים, וחם - טוב לנשמה וטוב לעסק. יהודים ונוצרים זרמו אל החנות בימי א'. לא שמענו ולו צפצוף אחד לא מקרב הקהילה הפרוטסטנטית ולא מקרב הקהילה הקתולית. אלה, חלקם הלכו לכנסיה ביום ראשון, כפי שיהודים הולכים לבית הכנסת בשבתות. לימים העניין השתנה, וכיום עסקים רבים פתוחים שבעה ימים בשבוע. מי שרוצה לנוח נח בשני ימי השבתון, שבת וראשון. הדת לא שייכת לעסקים ואלה לא שייכים לדת. מי שעובד בשבת מפוצה במנוחה ביום אחר בתוספת בונוס.
המסורת התל אביבית
ככה כותב עידו קינן בפרסום "טיים אָאוּט": "'בתל אביב מתגוררים אלפי רווקים ואנשים מחוסרי משפחה, הסועדים רק במסעדות', כתב ראש עיריית תל אביב הראשון, מאיר דיזנגוף, במכתב לקבוצת חובבי ציון מפולין. הוא ביקש להסביר להם למה העירייה לא יכולה לסגור את בתי האוכל של אותם הימים בשישי-שבת. 'חשוב לזכור כי לתושבים המתגוררים בדירות קטנות, חנויות המזון הן לעתים המזווה', כתב ראש עיריית תל אביב הנוכחי,
רון חולדאי, בסטטוס פייסבוק שבו הסביר למה העירייה חוקקה חוק עזר עירוני חדש שיתיר פתיחת מרכולים בשישי-שבת. כמעט 80 שנה עברו בין מכתבו של דיזנגוף ב-1935 לסטטוסו של חולדאי ב-2014, ומאבקי השבת של תל אביב רחוקים מלהסתיים".
במאמרו סוקר קינן את ההיסטוריה של מאבקי הדת בתל אביב עוד לפני קום המדינה, והסוגיה מעניינת מאוד שכן גם אז זאת לא הייתה חזית דתית מובהקת כנגד חזית חילונית מובהקת. השלטון המנדטורי, איזן את מדיניות החוץ שלו, בתקנות שהיה בהם כדי להפיס את דעתם של חוגים דתיים. גם בתל אביב תקעו בשופר גדול בערבי שבת והעיר תל אביב עשתה הפסקה. הציבור, ובעיקר הדור הצעיר, זעם. מי שפרץ את חומת השבת היה ראש העיר שלמה "צ'יץ" להט שהחליט לפתוח בשבתות מסעדות, בתי קפה, אירועי תרבות ואמנות.
מכולות מול רשתות בתחפושת דתית
כרגיל במקרים כאלה די אם מישהו בועט כדור לשער ויהיו שיצטרפו למשחק. קובי ברמר, בעל מכולת משינקין ניצב מול הרשתות הגדולות ובעלי עסקים דתיים ולא דתיים הצטרפו למערכה וגויסו כספים רבים לתעמולה לפרסום ולעורכי דין. ככה הוקמה חברה בשם "שבת מנוחה". נוצרה סימביוזה בין הדת ובין בעלי עסקים אמידים דתיים, במערכה מול העירייה.
במאמר מתוחקר שפורסם בשעתו במגזין דה-מרקר צוין כי קובי ברמר, דור שני בעסקי המכולות ובעל מכולת קטנה בשינקין, שהחל את המאבק, טוען שאינו חובש כיפה או שומר שבת ולדבריו המאבק "לסגירת העסקים בשבת לא היה מאבק דתי, אלא מאבק סוציאלי של בעלי עסקים." מצוטט: "עשיתי וזאת (היציאה למאבק לסגירת העסקים בשבת - עד"מ ונ"ט) כיהודי שדואג למדינה שהילדים שלו יגדלו בה. יש פה מדינה יהודית ואני רוצה שישמרו על הצביון היהודי שלה. לא הדתי, היהודי", בתשובה לשאלה מדוע יש במכולת ספרי קודש רבים ענה כי "המכולת היא של אבא שלי והוא דתי מאז שחזר בתשובה לפני 15 שנה. הוא עובד בחנות כל יום עד השעה 13:00. חוץ מזה, אין יותר ברכה מספרי קודש בחנות. אני לא מתבייש להיות יהודי. גם אם יש קשר בין דת למאבק זה לא משנה כי יש חוק במדינה וכל הערכאות פסקו לטובתנו. כשהקוף לא יודע לרקוד הוא אומר שהרצפה עקומה, וכשראש העיר לא רוצה להודות שהוא עבריין הוא אומר שזו כפייה דתית".
ככה לא פחות ולא יותר. אלא שלא המדינה, ולא העיר תל אביב, ולא שום עסק הוא לא של קובי ברמר או של אביו. איש אינו כופה עליו שחנותו תהיה סגורה בשבת, כמו שאיש לא כופה עליו את אורח חייו. אבל שהוא לא יכפה עלי את אורח חייו.
ובהקשר זה אני מבקש לציין כי מחבר רשומה זאת רחוק מלהיות אנטי דתי. הוא גדל בילדותו בבית חרדי מאוד, ובגיל צעיר מאוד הלך לחדר ולמד מצוות. אין לי בעיה לעמוד מול קובי ברמר ולצטט מה שלמדתי ב"גירסא דינקותא". השבר עם אלוהים בא לי בגיל 13 בשואה. אבל מהמורשת היהודית היפה שאותה ירשתי, לא רק שלא נפרדתי ממנה, אלא השתדלתי להנחיל אותה לדור הבא. לכן לפחות מבחינתי, ואני מאמין שגם מבחינת הרוב הלא דתי, זאת לא מערכה אנטי דתית. זאת מערכה על לב לבה של חברה חופשית, שבה כול אדם זכותו לקיים את אורח חייו, וחובתו לכבד זכות זאת לזולת. זאת התורה כולה. בעצם מי שמכפיש את הדת היהודית, ומבריח מהם אנשים לא דתיים, הם אלה שקוראים לעצמם "דתיים", גם הקנאים וגם אלה שלא פותחים פיהם ולא עושים מעשים.
הנה בירושלים, החילונים שלא ברחו ממנה עדיין לא נואשו. ובשבת לפני חודש נפתח מכלול קולנועי באזור מרכזי, רחוק מן השכונות החרדיות. הפגנת ההמונים הדתיים שאירעה באותה שבת תוארה על-ידי אנשי העירייה כאקט פוליטי ולא דתי. ולכן במאבקים שהם פוליטיים הזירה היא הכנסת או קבוצות לחץ. לא בשם הדת. נגד הטייקונים צריך להיאבק בחזית אחרת ולא במסווה של קדושת השבת. מכיוון שגם בדה-מרקר וגם בפרסומים אחרים ישנה קונקורדנציה שלמה בנושא, מכול היבט שהוא - דתי, עסקי, משפטי, פוליטי - חומר רב למי שמעוניין להכיר את הרקע, לא ארחיב בנושא.
הריכוזיות הממסדית
אך יש היבט שמסגרת ההתייחסות שלו היא רחבה יותר מאשר עסקים פתוחים בתל אביב בשבתות. היבט זה נוגע לריכוזיות. במערכה נגד שלטון ההון, אנו מתמקדים בריכוזיות של עסקי הטייקונים, אשר משתלטים על נכסי המדינה, וסוגיית הגז היא רק אחד מהם. אבל גם ריכוזיות זאת מקורה בשלטון, אשר הופך את האזרח לחסר אונים וזכויותיו כפרט נדרסות. עם קום המדינה טבעי היה שהמדינה היא שתחלוש על תחומים רבים כדי לאפשר את פיתוחם כי לא היה גורם פרטי שיעשה זאת. אבל מאז חל שינוי רב, אצלנו ובעיקר בעולם הדמוקרטי. בארצות הברית של אמריקה השלטון הפדראלי מתרכז בעיקר בדברים החיוניים של השלטון. כמו מדיניות חוץ, ביטחון, רגולציה מוניטארית, פיקוח על משאבים ועוד. תחומים רבים הם בשליטת המדינות של הפדרציה, ומשם בשליטת השלטון המקומי. גם אם וושינגטון הייתה רוצה שעסקים יהיו סגורים בימי א',(כמו העסקים של היהודים שהיו פתוחים בימי א' בניו-יורק) היא לא יכלה לכפות זאת לא על מדינת ניו- יורק ולא על העיר ניו-יורק.
כאן יש שר פנים שמתערב, שר תחבורה שמתערב, וכל מי שחושב שיכל להבנות במפלגתו, במרכז, או במקום אחר, על חשבון תושבים מקומיים שיש להם אינטרסים אחרים לניהול אורח חייהם, דוחף את אפו הארוך לנושאים ששייכים לתושבים ולרווחתם. לו בשל סיבה זאת בלבד, שיטת הבחירות הייתה צריכה להשתנות.
בירושלים החלטת העירייה לסגור את המרכולים שפתוחים עדיין בשבת, משקפת את רצון הרוב, שהוא חרדי, דתי ומסורתי, אף שיש בה כדי לפגוע במיעוט, שזאת פגיעה בדמוקרטיה. ואכן תנועות פלורליסטיות, מביעות את מחאתן. אבל תל אביב היא לא ירושלים.
יש לקוות שחוק העזר החדש שמתוכנן ייתן מענה לצרכי התושבים בתל אביב ולא לצרכי הפוליטיקאים בירושלים. ואם ראש העיר, רון חולדאי, יפעל להגשמת מטרה זאת, הציבור הרחב בתל אביב חייב להתייצב כאיש אחד מאחוריו. חולדאי הוא לדעתי אחד מראשי הערים הטובים בתולדות השלטון המוניציפלי בכלל ותל אביב בפרט. יש הרבה דברים שניתן לדרוש ממנו, אך במאבקים על אורח החיים של העיר ודימויה בפנים ובחוץ הוא יכול לומר על משקל אמירתו המפורסמת של הנשיא קנדי. "אל תשאלו מה תל אביב יכולה לעשות בשבילכם, שאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל תל אביב." אני מייחל שיהיו אישי ציבור רבים ששמם ייצא לפניהם על-כנפי העשייה שלהם, ולא על האוכף של הסוס המפלגתי. חולדאי הוא אחד מהם.
בעוברי מירושלים לתל אביב, אחד הדברים שהרשימו אותי, והזכרתי זאת באחד הבלוגים, היה שלט מעל לחנות: "אנו פתוחים גם ביום". ניתן להעתיק זאת לאותם חנויות שפתוחות בשבת שעליהם יהיה כתוב "אנו פתוחים גם בימי חול". זאת לא, כאמור, כדי להזעיף פנים ולהתגרות בציבור הדתי, שרובו רוצה גם הוא שיניחו לו לחיות את אורח חייו. זאת כדי שהסיסמה של תל אביב תהיה "חופשית ללא הפסקה".