על מוטי כי איננו

ישראל סופדת למוטי קירשנבאום. היא יודעת כי אבד לה אדם שהיה עץ עושה פרי בבוסתן שבצילו איוותה ישראל הנבנית לשבת. הוא ידע לאהוב אותה. להעניק לה את ייחודו באורח העמוק בפשטותו הפשוט בעומקו, באשכולות כישרונותיו בהן לא ההין להתפאר. הוא ידע לייסר אותה, לא בשוטים ולא בעקרבים, במיטב הגוזמא הנולדת תמיד ביד האמן המבקש להקהות מעט את הלהב החד באמצעות השחזה יתרה שנדמית כשוחטת ומיד מתהפכת לצוחקת, למחייכת, לשואלת כי תיאמן שלא באה לערוף אלא רק לנקות, לנקות. ישראל יודעת כי אבד לה אדם שידע כי הסאטירה אינה אידיאולוגיה. היא בוחנת את השלטון, יהא אשר יהא. היא מעזה להביט אל מאחורי שריונו לומר לו כי היא יודעת כי מאחורי פלדת הכוח וצור השררה פועם לב שיש בו חדרי יצרים, חדרי אגו, חדרי יוהרה, חדרי חרדה ושלב זה אינו אחר מאשר ליבו של כל האדם ובלבד שיפעימו אותו בתוכחה הנדחית תחילה אך צילה לא סר וחודר אט אט ומעניק למלכות משהו מן הארצי והאנושי והמעורר הרהורי תשובה, לבל תתאבן בשמירה מוקפדת על מגננה מתמדת חמורת סבר, רצינית עד אימה, חסרת הומור וחוש מידה. היום, שמוטי קירשנבאום נקרא לישיבה של מעלה, יודעים בישיבה של מטה, כי הלך לו מאיתנו דיין שדן אותנו בהארת פנים. חבל על דאבדין.