פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית ו): [ט] אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ-נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת-הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ. הסיוג הזה, בְּדֹרֹתָיו, צד את עינם של חז"ל ורש"י מביא את דבריהם:
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו, היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. אין שאלות על מי שדורש אותו לשבח, כי זו דרכה של תורה, להצביע על החיובי, אבל מה העניין של מי שדורש אותו לגנאי? ודבריו גם נכתבו בתורה שבעל-פה. לשם מה?
גבולות הלשון הנקיה הרי מהפרשה שלנו לומדים חז"ל, שצריכים להקפיד על לשון נקיה (פסחים ג/א): אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (פרק ז): [ח] מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה... התורה יכלה לכתוב "טמאה" כניגוד לטהורה, אבל העדיפה להאריך ובלבד לשמור על לשון נקיה. אז מדוע ביחס לנח לא שומרים על ההוראה הזאת? אחד ההסברים הוא שמתוך הכתוב אנחנו למדים שנח לא היה נקי ממגרעות. המגרעת העיקרית שעליה מצביעים היא שלא התאמץ בעד אנשי דורו.
אל תהיה אנוכיי אם לא היו דורשים אותו לגנאי, היינו עלולים ללמוד ממנו שזה בסדר לדאוג לעצמי, להיות צדיק לפני האלוקים ולא להתעניין בזולת. יוצא שהדרשה לגנאי מסמנת עבורנו את הכיוון הנכון, שהוא לצאת מקונכיית הנוחות שלנו, כדי לסייע לזולת. אבל למרות הדרשה לגנאי, למרות החסרונות שלו, נח מוגדר צַדִּיק תָּמִים, כי כזה הוא היה באמת. וכאן ראוי להעלות את השאלה, מה ההבדל בין צדיק ובין אדם שאינו כזה? ברמה האישית - זה ברור, הצדיק (נח) אינו שותף לחגיגת השחיתות של בני דורו. אבל מדוע דורשים ממנו יותר מזה?
למה מצפים מהצדיק? נח היה דור עשירי מאדם הראשון ובדורו הוא היה היחיד שדבק בדרכו. מכיוון שכך, הציפייה ממנו היא שיהיה מורה דרך לאנשי הדור, שיתאמץ להעלותם על הנתיב הנכון. וכאשר הקב"ה הודיע לו: [יג] ...קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ. היה עליו לצאת ולהתריע ברבים מפני השואה המתקרבת. אבל הוא לא עשה זאת, הוא הסתפק בכך שמילא את ההוראה לבנות תיבה ולהציל את משפחתו ואת בעלי החיים שעליהם נצטווה. לא נקט שום יוזמה בניסיון להציל את בני דורו.
הצדיק צריך להנהיג בעצם, מה שהיה חסר אצל נח זו מנהיגות, נטילת אחריות. על זה מגנים אותו. ואם כבר הזכרנו מנהיגות, אין אצלנו מצב שלא יטיחו במנהיג (התורן) ביקורת, ידרשו אותו לגנאי. ספק אם אי-פעם היה אצלנו מנהיג שלא הוטחה בו ביקורת חריפה. לפעמים בצדק, אבל לא תמיד. והיום, במציאות הגועשת סביבנו, רק טבעי שמפלס הביקורת על המנהיגות עולה. גם לח"מ, בערך כמו לכל יהודי, יש ביקורת על המנהיגות. זה לא חדש. במסגרת הזאת כתבתי אותה הרבה יותר מפעם אחת. ועיקר הביקורת (שלי) היא על ההתחמקות מאחריות.
הבלגה מתפרשת כחולשה יותר מפעם אחת כתבתי כאן שאת מדיניות ההבלגה וההכלה שלנו ביחס לאלימות הערבית הם מבינים כחולשה וזה מעודד אותם להגביר את ניסיונות הפגיעה בנו. לא אחת טענתי שאין לבזבז אנרגיות יקרות על אירן, כי הבעיות שלנו הן בתוכנו. אני לא בא לומר "אמרתי לכם". זה חסר תועלת. אני כן בא לומר שלמרבה הצער, אני מתרשם כי הלקח לא נלמד. שמערכת הביטחון עדיין מוטרדת מ"הטרור היהודי" כמו מזה הערבי ואולי אפילו יותר. וזה בא מלמעלה, בלי ספק. ממערכת המשפט ומהמנהיגות המבולבלת.
להביט לאמת בעיניים המערכת מסרבת להודות, כי "הטרור היהודי" צמח על מצע מחדליה בתחום שהיא מופקדת עליו, ביטחון היהודים, ושאם היא תדאג לביטחון, יתאיין ה"טרור היהודי". ואמנם דומה כי בדור האחרון הקו הזה של חיים בשקר הוא המאפיין את המנהיגות שלנו על כל רבדיה. אבל האמת היא, וכעת זה כבר גלוי לגמרי, שהבעיה האמיתית שלנו היא לא אירן וגם לא ה-BDS. חז"ל אומרים, כי "הרוצה לשקר ירחיק עדותו" וזה מה שנעשה כאן. לא מזדון חלילה, רק מבלבול. מתריעים על הסכנה שמבחוץ, בעוד האויב המסוכן באמת נמצא בתוכנו.
מה מאפיין מנהיג מנהיגות אמיתית מודעת לאחריות העודפת שיש לה ביחס לדורות הקודמים בהיותה המשך שלהם, וביחס לדורות הבאים שעבורם היא מכינה את התשתית. דומני כי בממשלה יש כמה אישים בעלי מודעות כזאת וזה טוב, אבל במערכת המשפט נראה שאין בכלל וזה פחות טוב.