הקב"ה פונה לאברהם ומצווה עליו ליטול את מקל הנדודים ולצאת למסע שאין לו יעד ברור. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הגזירה לנוע בעולם מוכרת לנו מאדם הראשון שגלה מגן עדן ממקום מבטחים, ומקין שרצח את אחיו ונדון לגלות. במובן האישי הפנימי, הנדידה מולידה אובדן זהות והקשר. היא עוקרת את העוגן הבטוח, ומערערת את היציבות.
אולם, הקב"ה מבטיח לאברהם כי יתברך בכל המובנים: הוא עתיד להתעשר, להתברך בזרע ולזכות בשם טוב. "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והְיֶה ברכה" - רש"י מעיר שהברכה באה כעידוד וכמענה לחששות המלווים את האדם הנודד. על-פי רש"י וכדברי ר' חייא במדרש, הדרך גורמת לשלושה דברים: היא ממעטת פרייה ורבייה, ומצמצמת ממון ונכסים, וגם מונעת מן ההלך לצבור שם טוב ומוניטין (בראשית רבה ל"ט).
תלישה או הפצת ריח?
מקובל לחשוב שאדם שעובר ממקום למקום הוא אדם לא מוכר. כל שבנה במהלך חייו נמחק, כי הוא אינו קיים בתודעה של הסובבים אותו. הם אינם מכירים לו טובה על מחוות שלו, כיוון שאין כאלה. הם לא צברו חוויות משותפות. ובכלל הוא חשוד כזר וכאחר, כמי שמאיים בכל מקום מחדש, על תפיסת מרחב המחיה שנרכש בעמל של נשיאה משותפת בעול.
הזר אינו נחשב למי שזכאי באופן טבעי לחלוק עם שום חברה את הונה ורווחיה שנקנו ונרכשו בהתמדה, בריסון ובאחריות. הזר הוא גם כזה שאינו מכיר בטיב התרבות המקומית, הוא לא תרם להתהוותה, וההנהגות שהוא מביא איתו חורגות מן המוסכמות.
אדם שמכה שורשים במקום אחד קונה את שמו בעמל של שנים, ביצירת יחסי גומלין עם הסביבה בכל המובנים הללו. של שותפות, אחריות ותרבות. והנה, אברהם מצטווה לעקור את מושבו ועומד לאבד את מקורות המחיה שלו, ואת קישורו הטבעי ושמו הטוב. במצב החדש, גם כל הון ורכוש יהפכו למשא כבד המעיק על הניידות. על כל אלו, הקב"ה מתחייב לפצות את אברהם בכך ששמו יגדל בעולם. אולם, הבטחה זו עומדת בניגוד לנוהג שבעולם ולתוצאה הטבעית של הציווי.
המדרש מביא גם את דרשת ר' ברכיה: "ר' ברכיה פתח 'לריח שמניך טובים שמן תורק שמך'. אמר ר' ברכיה: למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל, ומונחת בזוית, ולא היה ריחו נודף. כיון שהייתה מיטלטלת, היה ריחו נודף, כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם". (שם)
הדרשה הזו, בניגוד לקודמתה, מזהה פוטנציאל אחר בנדודים. היא אינה מתמקדת בצערו של אברהם ובמחירים האישיים שישלם, אלא דווקא ברווחים שיצמחו לו ולעולם מטלטולו. באברהם גנוזים כוחות בעלי עוצמה. כוחות אלו יכולים להישמר בקרן זווית וסופם שלא יבואו לידי ביטוי. הדרך היחידה לגלות את הכוחות הללו היא בנענוע ושינוי.
האופי משתנה
הנדידה משנה את אופיו של האדם. הוא חווה זעזועים ומתחים. קצב החיים שלו שוב אינו אחיד, וכל התרחשות קלה נותנת את אותותיה על מהלך חייו. הוא חייב להיות קשוב יותר למתרחש, הוא לומד להאזין לצרכים המשתנים של אנשים שונים. הוא מזהה תפיסות ורעיונות. והוא מפתח חדות הבחנה באשר למניעים של אלו העומדים מולו.
הדברים הללו מסבירים את המאורעות השונים שעל אברהם לעבור והמתוארים בפרשתנו. במצרים עם פרעה, בהחלטה להיפרד מלוט, במלחמת המלכים, בשיחה עם מלכי צדק ומלך סדום, ובהכרעה על גירוש הגר. כל המאורעות הללו אינם מתרחשים אלא למי שנודד בעולם ופוגש תרבויות ואנשים. מעניין לעקוב אחר התגובות השונות של אברהם למתרחש. ה"שקר" ביחס לשרה וההימלטות מהתמודדות מוסרית, אל מול הפסקנות וההחלטיות כלפי לוט. וזו מול המסירות והאחריות כלפיו. אך גם העמידה על עקרון מוסרי שאין לו אח ורע באשר לשלל המלחמה. כל אלו, הם ריחו הנודף של אברהם.
ערכה של הקביעות הוא בביטחון וביציבות. ערכה של נדידה הוא בערנות, ברעננות ובעימות. האדם ב"גולמיותו", ללא הגנה של חברה וסביבה, עומד נוכח מצבים שונים ומוצא עצמו מחויב למידה של חמקנות, תושייה ועצמאות, יושר, נדיבות וגם עמידוּת. גיוון האירועים מאפשר להוציא את הטמון בו אל הפועל.
המהלך האלוקי המוציא את אברהם מהקשרו פועל שתי פעולות. הוא מסייע בידו לזהות ולחדד את האיכות העברית, אך גם הופך אותו לאב המון גויים. לקוסמופוליטי.
קוסמופוליטיות היא תוצאת לוואי של הנתק מהשייכות המקורית. היא מעוררת להכיר באינטרסים השונים של כל עם, להנכיח את אנושיותו ואת זכותו לקיום. לספוג רב-תרבותיות. בסופו של דבר היא גם מניחה יסודות למחשבה על אחדות וסולידריות בעולם. בזכות כל אלו אברהם הוא המודל של מנהיג הבריות כולן. "אב המון גויים".
גורלו של העם היהודי אינו שונה בהרבה מזה של אברהם. הגלויות השונות הנספגות בו במשך הדורות צובעות את הגרעין היהודי בצבעים מרובים ומגוונת את תגובותיו. אלו גם מאפשרות הותרת החותם של עם ישראל בעולם כולו ומזככת בנו את הקריאה למחויבות ואחריות לאהבת אדם ולהובלת העולם למקום טוב יותר.