אברהם אבינו הוא ללא ספק הדמות הדומיננטית בפרשות לך לך ו-וירא. מההליכה לארץ ישראל, ההתמודדות עם שליטים, עקידת יצחק ועוד, אנו רואים את מנהיגותו הבוהקת, המאפילה, מעצם טבעה, על גילויי מנהיגות פעוטים יותר.
בפרשיות אלה מופיע כל העת, לצידו של אברהם, בן אחיו - לוט. לוט גדל בצילו של מנהיג, וניתן להניח, כי יכול היה ללמוד ממורה מעולה שכזה. הפסוקים אף מעידים, כי בשלב מסוים מכירים אנשי סדום ביכולותיו וממנים אותו לשופט היושב בשער העיר, כדרכה של הנהגה: "ולוט יושב בשער סדום" (בראשית י"ט, א'), ודרשו על כך חז"ל (בראשית רבה; רש"י): "אותו היום מינוהו ראש הדיינים".
לזכותו של לוט צריך לזקוף גם את קיומה של מצווה עליה הוא מסר את נפשו: הכנסת אורחים. המדרש מספר: "כשבא לוט לסדום כך היה עושה - מכניס אורחים, וכיון שהכריזו כל מי שהוא מחזיק יד בפת לחם יישרף, היה מתיירא מעשות יומם ועשה לילה" (ילקוט שמעוני וירא, פ"ד). מצוה נוספת, לא קלה אף היא, נזקפת לזכותו - שמירת הלשון: "בשעה שאמר אברהם על שרה 'אחותי את', היה לוט יודע ושותק" (בראשית רבה נ"א, ו'; שם, ט'). אם כן לפנינו מנהיג שהוא גם בעל זכויות. פוטנציאל לא חסר לו, ללוט.
אלא שבמקביל, במישורים אחרים, ודאי במנהיגות, לוט כשל. לא זו בלבד שהוא לא מחנך את אנשי סדום להגינות אנושית. לא זו בלבד שהוא לא מתפלל להצלתם, אלא שבשעה שנודע לו שהעיר עומדת להיחרב, הדבר היחיד שמעסיק אותו הוא הצלת עצמו והצלת אנשי ביתו. דודו אברהם, לעומת זאת, התפלל על אנשי סדום, עשה כל שלאל ידו להצלתם ואף סיכן עצמו במלחמה להצלתו של לוט, למרות שדרכיהם כבר נפרדו.
לוט יכול היה להיות מנהיג, בוודאי בשעה שהכתירוהו לראש ולפרנס. אולם לוט הוא אישיות פאסיבית; מונהג ולא מנהיג; מובל ולא מוביל; נגרר ולא גורר. כבר מקדמת דנא הוא "נסחב" אחרי אברהם המהגר מאור כשדים. תמיד לוט בעקבותיו. כאשר רועי לוט נוהגים שלא כהלכה, לוט אינו מוחה בידם. בשעה שאברהם מאלץ אותו להיפרד מעליו, הוא בוחר במחוז חקלאי פורה, וזאת למרות שהכל יודעים, כי "אנשי סדם רעים וחטאים לה מאוד" (בראשית י"ג, י"ג). לימים בנותיו מגלות עימו עריות והוא "לא ידע בשכבה ובקומה" (שם י"ט, ל"ג), ועל כך אומרת הגמרא: "לא בלילה הראשון ואף לא נשמר בלילה השני" (הוריות י', ע"ב). פאסיביות מוחלטת שמגיעה למחוזות רעים.
ואולי היותר חמור הוא שמתקיימת בו התראת חז"ל: "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". לוט מגלם את החסיד השוטה שאינו יודע דבר הלכה. נכון שהוא מוסר את נפשו על קיום מצות הכנסת אורחים - מקבל את פני המלאכים גם כאשר הוא יודע שבעיר זו מדובר בפיקוח נפש פשוטו כמשמעו. הוא למד מהדוד אברהם שהכנסת אורחים גדולה אפילו מקבלת פני שכינה (שבת קכ"ז, ע"א; שבועות ל"ה, ע"ב) והוא לא יוותר על המצווה, ואף יהדר בקיומה.
דא עקא, כאשר מגיעה שעת מבחן "ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה" (בראשית י"ט, ד'), הוא לא מהסס להציע את הפקרת בנותיו, וכך למסור נפש בעד נפש. סוג של אלטרואיזם קיצוני ומעוות, על חשבון הזולת, ונגד כל מוסר הלכתי. כל כך מרוכז בעצמו, בזכייתו האישית במצווה, עד שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. לא פלא שסמוך לכך, הפאסיביות המוחלטת שלו מנוצלת על-ידי בנותיו לרעה, לגילוי עריות איתו עצמו. סוג של מידה כנגד מידה.
אמור מעתה: לוט זכה לשעה של מינוי מנהיגותי אותו יכול היה למנף - וכשל. מנהיג שהכזיב.