הרצחנות הערבית שהתפרצה בעוצמה בשבועות האחרונים, היכתה קשות בתודעה של יהודים רבים וטובים. פתאום מדברים על זה שה-'דו-קיום' בינינו ובין הפלשתינים נפגע קשות. נדמה לי ששמעתי אפילו משפט האומר שהתברר כי אין שום סיכוי לדו-קיום.
זה מצד יהודים שאינם נושאים בתפקיד רשמי, רק מתבטאים בתקשורת כשיש להם הזדמנות. מצד שני שמעתי את ראש הממשלה מדבר על כך שאין שום סיכוי לשלום כל עוד הפלשתינים מתעקשים שלא להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. על-רקע זה עלה בדעתי לבדוק מה אומרת פרשת השבוע על הסיכוי לדו-קיום.
בירושלים רואים
האמת היא שגם בשנה שעברה התייחסתי לאותו עניין, למלחמה על ירושלים, אבל מה לעשות שהאירועים היומיומיים אצלנו משתלבים בדיוק עם האמור בפרשת השבוע? וחוץ מזה, ספק אם מישהו זוכר מה שכתוב באיזה מאמר שקרא אשתקד. ובכן, פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית יח): [א] וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. להתגלות זו זכה אברהם בהמשך ישיר למסופר בסוף הפרשה הקודמת אודות ברית המילה שעשה אברהם לעצמו ולאנשי ביתו. תורת החסידות מצביעה על כך שהתורה אינה כותבת "וירא ה' אל אברהם" אלא וַיֵּרָא אֵלָיו.
מי זוכה לראות
הלימוד מכך הוא שכל יהודי יכול לזכות לגילוי הזה, שהקב"ה ייראה אליו, אם רק תהיה לו מסירות הנפש של אברהם על הדבקות בה'. יתרה מכך, כל יהודי זוכה ל"וירא אליו" בזכות היותו בנו יורשו של אברהם אבינו. ואמנם, הקב"ה מתגלה אל כל אחד ואחת מאיתנו ביומיום, השאלה היא רק אם אנחנו ערניים להתגלות הזאת.
הקב"ה נראה אלינו בהמון פרטים קטנים וגדולים הקוראים לנו להבין ולהפנים שיש מנהיג לעולם. בכך הוא קורא לנו לחשב מסלול מחדש, לבחון האם אנחנו חותרים אל היעד הנכון והאם בכלל יש לנו יעד מוגדר. הבעיה היא שאנחנו ישנים ולא שומעים את הקריאה.
הבלגה והדרדרות
לא אחת התרענו כאן על השאננות של גופי ההנהגה השונים, על ההתעלמות שלהם מההסתה הממוסדת נגד היהודים ונגד מדינתם, אצל הפלשתינים ואצלנו. אנחנו מממנים להם את מערכת ה"חינוך" שמשרישה בתוצריה, מגיל אפס, את שנאת היהודים, ומגלים סובלנות ואף פתיחות לארגונים "שלנו" המסיתים נגד צה"ל ונגד עצם הקיום של מדינה יהודית. וגם כאשר חווים בשטח את תוצאות ההסתה, את הפרעות ביהודים, מבליגים ומכילים. כאילו, לא נורא, זה פוגע רק בשוליים, במתנחלים. עד שזה גולש מהשוליים אל המרכז. ואז כבר קשה מאוד לשלוט על גובה להבות השנאה.
יש מי שאסור לו להבליג
ההבלגה וההכלה הן תופעה אנושית טבעית לגמרי. כל אדם מתבקש מדי פעם להבליג על פגיעה, אמיתית או מדומה, ולפעמים זה בסדר. עד הרגע שיש לו אחריות על אחרים, כמו האחריות שיש לאנשי השלטון על ביטחון האזרחים. כאן הבלגה היא פשוט פשע. והמסר הזה עולה בבירור מהתנהלותו של אברהם אבינו.
כאשר לקחו בשבי את לוט אחיינו, ברגע שנודע לו (פרק יד): ...כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. [טו] וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. [טז] וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב...
יש גבול להבלגה
כך הוא מגיב, בנחישות ובעוצמה, כאשר הזולת נמצא בסכנה. מצד שני, בפרשת השבוע מסופר שנולד לו הבן שימשיך את דרכו. הוא שמח שמחה גדולה (פרק כא): ...וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק. ומיד אחר כך מתעוררת בעיה עם הבן הגדול: [ט] וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם—מְצַחֵק. התגובה של שרה החלטית: [י] וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. אברהם נקלע למצוקה: [יא] וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. הוא טוען שאפשר להבליג קצת, להכיל, לא? למה להיות קיצוניים? אז מי מהם צודק?
זיהוי מדויק
[יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ-כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. מכאן לומדים חז"ל ומובא ברש"י: שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. הזוהר לומד זאת מן הדיוק בפסוקים, שאברהם חשב עליו כעל בְּנוֹ, בעוד שרה זיהתה שמדובר ב-בֶּן-הָאָמָה ולא יעזור כלום, כי הוא לא ילך בדרכו של אברהם. גם הבינה שלא ייתכן דו-קיום בינו ובין יצחק וצדקה. ואנחנו - רק כעת אנחנו מבינים עד כמה צדקה שרה, עד כמה הרחיקה ראות.