המסע ההפגנתי התקשורתי נגד מינויו של
רן ברץ נמצא רק בראשיתו. אם ההתנגדות ל
גל הירש הייתה בשל מעשיו, אז שההתנגדות לברץ היא בשל אמירותיו. ברץ כתב מילים קשות בהחלט. כמי שיהיה ראש מערך ההסברה אנו רוצים לדעת שהממונה הוא דיפלומט אמיתי, מכובד ומכבד אחרים, ולכן דבריו מצטיירים לנו כבעייתיים בעליל.
אך במקום לדבר על המהות, התקשורת והעיתונות מדברים על הדיבורים. מה שמעניין ביותר הוא הביקורת הנוקבת שהשמיעו רבים על דבריו של ברץ כנגד נשיא ארה"ב,
ברק אובמה. למסתכל מן הצד זה ייראה כאילו הם עיתונאים אמריקניים מסורים המבקשים לשמור על שמו הטוב של נשיאם. "הסולידריות" הזאת הינה אבסורדית פעם אחר פעם. החנפנות התמידית והגוברת למנהיג הזר אינה מתקבלת באהדה בקרב הציבור הישראלי כולו. למעשה, זהו רק ניסיון להצטייר טוב, ומשמש ככלי ניגוח בממשלה, ותו לא.
הרצוג מנסה להיות דיפלומט בקהילה בינלאומית נטולת דיפלומטיה ומלאת חוצפה אנטישמית. הוא קורא לבטל את המינוי לא בכדי לשמור ולהגן על ההסברה הישראלית, אלא על זו האמריקנית.
לפני כשנה הנשיא אובמה מינה את ראשד חוסיין למנהל מרכז התקשורת האסטרטגי ללוחמה בטרור. ב-2004, ראשד – אז סטודנט צעיר השמיע את תמיכתו בסאמי אל-עריאן, פרופסור מפלורידה שהואשם כראש תא ג׳יהדיסטי בארה"ב. ראשד טען שהאשמת אל-עריאן וגירושו מאמריקה היא "רדיפה ממניעים פוליטיים" הבאה "לדכא חילוקי דעות". סאמי אל-עריאן קרא "מוות לישראל". שליחו ויועצו הקרוב של אובמה תמך בו. אומנם בשנת 2004, אך אם זה רלוונטי במקרה של ברץ, זה בהחלט רלוונטי במקרה של ראשד חוסיין.
התקשורת התקוממה על מינויו של ברץ ודבריו הלא מבריקים, במיוחד כשמדובר בתפקיד הסברתי. מי התקומם על מינויו של ראשד חוסיין ודבריו המסוכנים, כשהיה מדובר בתפקיד הקריטי שקיבל? הרי זה לא אבסורד שמי שתמך בג׳יהדיסט מתמנה למי שיילחם בג׳יהאד העולמי.
אובמה היה צריך להתבייש. אולי אפילו לקבוע פגישת פיוס עם נתניהו. העיתונות האמריקנית הייתה צריכה להגן על ישראל בזמנו, ולקרוא לאובמה לבטל את המינוי.
ובכן, לאמיתו של דבר – לאחר כל זה, דבריו של ברץ על אובמה וקרי הם די שוליים ואף הומוריסטיים. התקשורת לעומת זאת מוכרחה לרסן את עצמה, כמו גם להתפכח ולהבין שמה שנחוץ להסברה הישראלית הלאומית איננו חנפנות לאחר, אלא תמיכה במנהיגים שלנו. עליה לזכור שבמקום בו רוצחים אופי, עתידים גם לרצוח בני אדם.