שמה של פרשת השבוע הוא חַיֵּי שָׂרָה, לכאורה כי היא פותחת בפסוק בראשית כג): [א] וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. והרי מקובל ששמות הפרשיות וכן שמות ספרי התורה לקוחים ממילה או מצירוף מילים הכתובים בתחילתם. אלא ששמו של כל דבר בלשון הקודש מלמד על תוכנו, וצריכים להבין כיצד, או שמא מדוע, פרשה שכל תוכנה מתייחס לימים שאחרי פטירת שרה, נקראת בשם חַיֵּי שָׂרָה. מה גם שכבר בפסוק הבא כתוב: [ב] וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן-בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ.
מה ההגדרה של חי
אמנם חז"ל אומרים לנו שצדיקים במיתתם קרויים חיים וה'אור החיים' הקדוש מצטט את דבריהם בפירושו כאן, אבל נראה לי שפירוש זה אינו מספיק עבורנו, עבור יהודים החיים בסוף ההיסטוריה. אולי כדאי לברר בהזדמנות הזאת, מה ההבדל בין חי למת. כל אחד יודע שהחי ניכר ביכולת התנועה שלו. בלשון קדמוננו: כל חי מתנועע. יש הבדל נוסף שלא כל-כך שמים לב אליו והוא שבחי מוטבעת יכולת הצמיחה. המת מפסיק לצמוח כמו שהוא מפסיק לנוע. אצל האדם, כמו אצל בעלי החיים בכלל, הצמיחה הגופנית נעצרת מתישהו ויותר מאוחר מתחילה נסיגה. עד שזה נגמר.
צמיחה רוחנית
ככה זה בגשמיות וכך, מן הסתם, גם היה גם אצל שרה אמנו. אבל ברוחניות, הצמיחה אינה כפופה למגבלות הגוף ועל כן אדם יכול, ולכן גם צריך, להמשיך לצמוח בלי הפסקה. ומאמר חז"ל שציטטנו לעיל בדבר הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים, אומר בעצם שהם ממשיכים לצמוח גם לאחר מותם. יש הרבה אמירות של חז"ל בכיוון הזה. כמו למשל (ברכות סד/א: אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד): [ח] יֵלְכוּ, מֵחַיִל אֶל-חָיִל; יֵרָאֶה אֶל-אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן. הם ממשיכים להתעלות ברוחניות, כהמשך לעבודתם בעולם הזה, עד אין סוף.
צמיחה אחרי המוות
הצמיחה הרוחנית הזאת בעולם האמת נכונה לגבי כל הצדיקים (וְעַמֵּך כּוּלָם צַדִּיקִים [ישעיהו ס]). אבל יש צדיקים חריגים שהצמיחה שלהם, של מפעל חייהם, נמשכת בגשמיות
העולם הזה לגמרי בגלוי. גם בדור שלנו רואים את התופעה הזאת אצל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ'. רואים איך שמפעל חייו ממשיך לצמוח והצמיחה אף מתגברת מזמן לזמן, למרות שלא רואים בעיני בשר שום מנהיג שמוביל את הצמיחה הזאת. הראשונה בין הצדיקים שמפעל חייהם המשיך לצמוח לאחר מותם, היא שרה אמנו. שעל כן הפרשה כולה נקראת חַיֵּי שָׂרָה למרות שרוב התוכן שלה הוא אירועים שקרו לאחר מותה.
חיים לאחר המוות
מייד לאחר מותה, אברהם רוכש את מערת המכפלה ובכך קונה בעלות רשמית על חלק מארץ ישראל. עד אז הוא היה בגדר [ד] גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם... כעת, כדי לקבור את שרה, הוא עומד לקבל בעלות על קרקע שרכש במיטב כספו. כלומר, מותה של שרה הניע את המהלך של הרכישה. כידוע, שרה הייתה קנאית מאוד לעתידו של יצחק עד כדי כך שדרשה מאברהם (פרק כא): ...גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. והנה לאחר מותה אברהם דואג לשידוך של יצחק ומתברר שזה שידוך מוצלח ביותר: [סז] וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.
הרוחניות מתגלה בגשמיות
רש"י מפרש: הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת - היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו. כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מסביר שאת זה למד רש"י מדיוק הניסוח: הָאֹהֱלָה - מציין אוהל ידוע - ענן קשור על האהל. שָׂרָה - בפרשה הקודמת ראינו שאברהם מבקש ממנה שתכין עוגות - ברכה מצויה בעיסה.
אִמּוֹ - את נרות השבת מדליקה האם. ואף שבהעדרה מדליק האב, ומן הסתם כך נהג גם אברהם, אבל אצלו הם לא דלקו כל השבוע. כך הבין יצחק שזכה בהעתק של אמו.
לחתור אל האין סוף
ולפני מותו הוא ממלא את רצונה של שרה בעניין הירושה (פרק כה): [ה] וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. יצחק ממשיך לצמוח ברוחניות, וגם בגשמיות לא חסר לו דבר, כפי שנראה בפרשה הבאה בע"ה. יש בפרשה עוד כמה עניינים שלא נגענו בהם, אבל כאמור, המשותף לכל העניינים בפרשה היא הצמיחה המתמדת שנובעת מהשאיפה להתקרב יותר ויותר אל האין סוף ברוך הוא. עבורנו, זהו מסר נצרך מאוד. הגיע הזמן שנפעל בהתאם למה שהקב"ה מצפה מאיתנו וכך נתקרב אליו יותר ויותר.