הממשלה מתחשבת יתר על המידה באזהרותיהן של מדינות צבועות, החשות שישראל מאבדת את מקומה ביניהן. שריה ותומכיה מגיבים ברפיסות שרק תזמין לחץ נוסף על ישראל מצד מדינות שמתקשות להסתיר את המרכיב האנטישמי בהתייחסותן אליה, ושחלקן ממשיכות בכיבוש של קטלוניה, ארץ הבסקים, קורסיקה, צפון אירלנד, סקוטלנד, ויילס, ועוד. על ישראל להפנות אצבע מאשימה כלפי כיבושים אלה. ראיית אירופה כאנטישמית, סימון "פעילי זכויות אדם" (אלא אם כן מדובר ביהודים) וצעדים נוספים אינם אלא המזער המתבקש מדמוקרטיה מתגוננת הנאבקת על קיומה ועל ערכיה. זהו המחיר של שיעבוד המדינה ורווחתה לאינטרסים של דת ה"שלום" והבלי התקינות הפוליטית.
במקום לעסוק בעיקר החזון הציוני, ריכוז עם ישראל בארץ ישראל, ראש הממשלה מנהל קרבות מאסף הסברתיים, שאינם משכנעים איש בקהילה הבינלאומית, שספק אם רוצה בהמשך קיומה של מדינת ישראל. הכרזתו שסוגיית ירושלים אינה פתירה היא נכונה, ומהווה ראייה מפוכחת של המציאות. מי שמתנגד לקריאתו להכרה בסיפוח הגולן כשלל ישראלי בעקבות התוקפנות הסורית מצביע על ניתוק מהמציאות במזרח התיכון "החדש" בכלל ובסוריה בפרט. דווקא אירועי השנים האחרונות בסוריה מצביעים על כך שלמזלה לא הגיעה ישראל לנסיגה מן הגולן ולסיום "הכיבוש" בו.
עמדת נתניהו מבטיחה, שההחלטה התקדימית באירופה תהיה רק הראשונה בסדרה, אלא אם כן ינקוט בצעדים של ממש לדחיקת רגלי האירופים מבחישה בנעשה בארץ ישראל.
ולסיום, מי שמשלה את עצמו שצרפת ואירופה ישנו את מדיניותן ויראו בציר הרשע - עבאס/חמאס/דאעש - אויב הוא טועה ומטעה. גם אחרי מתקפת הטרור בפריז, צרפת ואירופה ימשיכו לעסוק בסימון אנטישמי של תוצרת יהודית מארץ ישראל.