סיכולים ממוקדים

אני תומך בגישה הרואה את יסוד הקשר בין מדינה לאזרחיה בסוג של "אמנה חברתית" ³, שעל פיה חובתה הראשונה והחשובה ביותר של המדינה היא להגן על האזרחים - חייהם, רכושם וערכיהם. בכל הנוגע למחויבות היסוד שלה לאזרחיה, הלכה המדינה בהשפעת רעיונות פוסט-מודרניים ואנרכיסטיים במהותם ובהשפעת הגלובליזציה והחלישה את מעמדה הדומיננטי ⁴ כיסוד החיים הלאומיים והבינלאומיים. התפתחות הטרור והתפשטותו חלה במקביל לטישטוש מעמדה זה. הא-סימטריה בלחימה בין המדינה לאירגוני טרור תת-מדינתיים עשויה הייתה להביא ליתרון ברור של המדינה בכל עימות כוחני בינה לבין ארגון טרור. והיו גורמים שביקשו ועודם מבקשים מסיבות שונות למנוע זאת ובכללם יפי-נפש ואינטרסנטיים אנרכיסטים ו"לוחמי חרות" אובססיביים ועוד. הללו חיפשו ומצאו דרכים "לאזן" את הכוחות באמצעות שקרים, הונאה, מהלכים בלתי-הומניים בלבוש מילולי חדש ושימוש מניפולטיבי בתקשורת הגלובלית והאינטרנט. כחלק מהשיטה, מצא לעצמו הטרור מסתור בתוך אוכלוסייה אזרחית - לעיתים תומכת ממש ולעיתים מאולצת-לתמוך בו בגלל האלימות שהפעיל נגדה. אידיאולוגיה ואינטרסים פוליטיים וכלכליים הביאו את מערכת המשפט הבינלאומית להגדיר מחדש את חוקי המלחמה הבין-מדינתיים. כאשר אירגונים טרוריסטיים שמבצעים פשיעה נגד אזרחים, מוגדרים מחדש "כלוחמי שחרור" ומתנקים באופן זה מאחריותם לרצח אלפי אזרחים חפים מפשע; זו צביעות מוסרית מסדר חדש. מדינות חוק וארגוני טרור פורעים, נבחנים ונשפטים לפי אותם עקרונות ואמות מידה והתקשורת העולמית חוגגת. היא חוגגת הגדלת רייטינג, תפוצה והכנסות, מביימת אירועים שלא היו ולא נבראו וממנפת נימוקים "של זכות הציבור לדעת" או "חופש העיתונות והדיבור" לצד "רחמנות אנושית" ו"מסכנות קורבנית". היקף השקרים, הסילופים ועיוותי האמת, הפך לסזיפי כל נסיון להבין את המציאות לאשורה. בנסיבות אלה, מדינות קטנות מתקשות להתמודד מול המנגנונים הגלובליים ומדינות גדולות נאלצות להגיע עימם למודוס אופרנדי חדש, שתוצאותיו העקריות הן גידול חמור בנפח מעשי הטרור, במספר הנפגעים, באי-הסדר העולמי ולטישטוש סולם הערכים הדמוקרטי הנורמלי - הדמוקרטיות עצמן נשחקות תחת מציאות מבולבלת, הפכפכנית, ושקרית זו.

מלחמה אינה "משחק סימולציה". היא מתנהלת מול יריב עוין שאינו בוחל באמצעים ומכוונת להשגת יעדים קונקרטיים של ניטרול והשמדת האויב. העיוות המוסרי העיקרי בכללי המשחק נגד הטרור, שהפך לחסם משמעותי ליכולתן של הדמוקריות להגן על עצמן, נובע מאימוץ קריטריוני פעולה ושיפוט בלתי-מתאימים לסיטואציה האמיתית של לחימה א-סימטרית. יצירת סימטריה מניפולטיבית ומלאכותית במערכת היחב"לית בין תוקפן למתגונן, תוך שימוש בכללי הערכה סימטריים לשניהם, יוצרת א-סימטריה הפוכה בין הצדדים ומענישה את המתגונן. האבסורד הגדול הוא שהטרור התוקפן והאנטי-הומני, מקבל פרס והמתגונן מפניו נענש על שהוא מבצע כהלכה את תפקידו היסודי - הגנה על אזרחיו. החלק השני של הפגם הלוגי במערכת ערכים זו נובע מהכנסתם של משפטנים ועורכי-דין למערכת הפעילה של קבלת ההחלטות הצבאיות-מבצעיות, כשלרובם אין שום נסיון או ידע מקצועי רלוונטי. "תרגיל" התערבות זה ממומש באמצעות מושג המידתיות. מידתיות מבקשת להעריך את עוצמת התגובה של הנתקף לפעולת התוקף במונחים של היקף הנזקים היחסי שנגרם לצדדים זה על-ידי זה. במילים אחרות: ל"ילד הרע" מותר לפגוע בילד הטוב בכל הדרכים והאמצעים העומדים לרשותו, לרבות אמצעים בלתי הומניים כשימוש במגינים אנושיים חיים, שעה שהמתגונן אמור למתן את תגובותיו עד לעוצמה העונה על קריטריון ה"מידתיות". אולם, ההערכה למידתיות נעשית בדיעבד, על-ידי מי שאינו מקצוען ולא נכח בנסיבות המקרה. אני מוצא בכך עזות מצח. הצורך "להבטיח" מידתיות בתנאי אי-וודאות שתדיר קשורים בסיכון חיים, פוגם בכושר הפעולה, עשוי להכשילה, להאריך את משך המלחמה או את הנזק לכוח המגן והגדיל את הפגיעה באזרחים הלא לוחמים בצד הניתקף. עקרון זה מיושם על-ידי ישראל למשל בהתמודדותה מול החמאס בעזה, משבש את מהלכיה ומגדיל את מספר נפגעיה פעם אחר פעם. לצורך ניהול מלחמה אפקטיבית נגד הטרור, פותחו אמצעים שונים והותאמו טכנולוגיות חדישות. כטל"מים הם אחד האמצעים הללו והם לרוב אפקטיביים מאוד. בלחימה לא רק האמל"ח ממלא תפקיד מרכזי, גם הדוקטרינה ותורת ההפעלה הם מרכיב חשוב ביכולת המבצעית הכוללת. כטל"מים בתצורה המוכרת לנו כיום, התחילו את דרכם במערכי הלחימה ככלים לאיסוף מודיעין בזמן אמיתי; תחילה מודיעין חוזי-יום (תמונות) ובהמשך גם מודיעין לילה. לאחר זמן קיבלו גם יכולת לשגר חימוש מדויק, כמצויין במאמר הנ"ל. על יסוד יכולות אלה הורחב השימוש בהם ל"סיכול ממוקד", שעיקרו זיהוי מטרה אנושית, שלה תפקיד חשוב במערך המחולל את תוקפנות הטרור וחיסולה בכל מקום בו תמצא בטרם תמצה דה-פקטו את יכולותיה המבצעיות. "סיכול ממוקד" בוצע ומבוצע גם ללא שימוש בכטל"מים, אולם מחייב לרוב מבצעים מורכבים, ממושכים ומסוכנים יותר לכוחות התוקפים, ומזיקים יותר לסביבה הלא לוחמת שבקירבה מסתתרים או שוהים המפגעים הפוטנציאליים. לרוב, משימות אלה גם יקרות יותר. בדומה לבקורות על כללי משחק אחרים בלחימה נגד הטרור, שעל חלקן עמדנו קודם, גם לשימוש בכטל"מים תוקפים למשימות "סיכול ממוקד" קמו מתנגדים.

בדרך כלל טיעוני המתנגדים בלתי-רלוונטיים לעצם המשימה או לחיוניותה למתן מענה יעיל לצורך המבצעי. כפי שמציין גם המאמר של ענתבי, רוב הטיעונים אינם באים משיקולים צבאיים ומבצעיים אלא משיקולים אתיים ומשפטיים פורמליים: "המתנגדים... טוענים שמדובר למעשה בהוצאה להורג ללא משפט. מנגד, המצדדים טוענים, כי החלטה בנוגע ל"הריגה מונעת" מתקבלת בכובד ראש על-ידי מנהיגים, במטרה למנוע פגיעה בחפים מפשע". שני הטיעונים הנ"ל הזויים בעיני, משום ששניהם אינם מתנהלים במרחב הפעילות הצבאית, אלא בחלל הצבוע של העמדת-פנים הומנית סלקטיבית, של מי שמוכנים להגן על מפגעים יותר משהם חרדים להגן על קורבנות חפים מפשע. כל עוד לא הוצא עניין המלחמות והרג אנשים בידי אנשים מספר חוקי האדם, המבחן האמיתי איננו מה היקף הדיונים המוקדמים וההתחכמויות המשפטיות שנעניק לפושעי-מלחמה בפועל ולפושעי-מלחמה בכוח לפני שיבצעו את זממם, אלא באיזו יעילות נמנע מהם לפגוע בחפים מפשע. בדיון המשפטי המנותק מן ההוויה המבצעית, הופכת הפרוצדורה לעיקר וההגנה על חפים מפשע בלתי לוחמים, לטפל וזו מציאות בלתי-הגיונית ובלתי-נסבלת. לצערי אינני מאמין לטיעון המצוטט לעיל והמובא במאמרה של לירן ענתבי, אף על-פי שהוא נפוץ למדי בספרות המקצועית. נסיונות לנטרל שימוש באמצעים אפקטיביים לניהול מלחמה בטרור, נובעים משלושה מוטיבים עקריים: א. נסיון של המדינות התומכות בטרור או מעודדות אותו, להגן על עצמן ועל הארגונים המשרתים אותן, על-ידי נטרול בכל דרך של האמצעים האפקטיביים ביותר העומדים לרשות יריביהם. ב. נסיון של מוסדות בינלאומיים דוגמת האו"ם, בית-הדין הבינלאומי, ארגוני זכויות אדם ואירגוני מדינות אזוריים ואחרים על בסיס של אינטרסים משותפים, להגדיל את השפעתם במערכת הבינלאומית, כשמחיר מעורבותם המסכלת כלל אינו עומד לנגד עיניהם. ג. תומכים המזדהים אידיאולוגית או קונספטואלית-אקדמית עם גישות אנרכיסטיות ועם דרכי מאבק אלימות לקידום מטרות חברתיות, דתיות או כלכליות, אך מסתירים מסיבות שונות אינטרסים אלה. איני רואה דרך רציונלית לנמק ולהצדיק גישה המבקשת להגביל שימוש ב"סיכולים ממוקדים", כאשר הנסיון מוכיח שהסיכולים אפקטיביים, פשוטים וזולים יותר לביצוע ובה בעת גם גורמים לפחות נזקים תוצאתיים לסביבה כחלק ממחיר הביצוע. "סיכול ממוקד" כגון התנקשות אישית במגע ישיר, לפעמים אולי סטרילית יותר בנזקה הסביביתי, אבל מסוכנות הרבה יותר לכוחות המבצעים ואפקטיביות פחות בתוצאותיה. כך או כך מדובר "בהוצאה להורג" ללא משפט פומבי. יתר-על-כן, הגישה הנפסדת המקובלת כיום במערב, שאליה רומזת ענתבי במאמרה ⁵, לא רק מפקירה אזרחים חפים מפשע, אלא גם הופכת את הכוחות הלוחמים של המתגונן ל"בשר תותחים" על מזבח התקינות הפוליטית בניהול המלחמה נגד הטרור. נראה לי שיש מקום להזכיר בקונטקסט של רשימה זו את העובדה שענו עומדים בעיבורו של שלב נוסף בהתפתחות מערכות הכטל"מים: על-סף הופעתן המבצעית של מערכות אוטונומיות ובלתי-אוטונומיות של "נחילי" כטל"מים, שיפעלו לביצוע משימות מורכבות ובכללן משימות תקיפה במשטר-פעולה גמיש, שבו לכל כלי-טייס בנחיל ולכל הרכב של כלים - משימה משלו. שאלת השליטה בכלים אוטונומיים במשימות שיש בהן הפעלת נשק מול משימות שאין בהן הפעלת נשק, תהיה לבעיה אתית רצינית הרבה יותר מזו שבה דן המאמר הנ"ל. מציע שנתכונן ובין היתר נשתחרר מהבלים פוסט-מודרניים בניהול המלחמה בעידן המודרני. אם תנוצל היכולת החדשה היטב, הפוטנציאל החבוי בה מזה והנזק הלטנטי החבוי באי-ניצולו - משמעותיים ביותר למלחמה אפקטיבית בטרור. שיקולים בסיסיים מעוותים של תפעול מבצעי הם לדעתי מן המכשלות העקריות שחווה המערב כבר זמן רב במאבקו בטרור העולמי. ענתבי מדלגת בקלילות על עובדה זו ומתמקדת בסוגיה המשנית של מי צריך להיות הגורם הממלכתי בארה"ב שיפעיל את הזרוע הארוכה של הכטל"מים התוקפים. התרוץ מאחורי שאלה זו הוא היקף הנפגעים הלא-לוחמים במשימות התקיפה ארוכות הטווח. דומני שאין כיום מי שאינו יודע שחלק עיקרי מהנפגעים הלא לוחמים במלחמות הא-סימטריות נגרם על-ידי הטרוריסטים עצמם, שהופכים אוכלוסיות לא לוחמות למגינים אנושיים שימנעו פגיעה בהם, בין היתר באמצעות "סיכולים ממוקדים". במקום לסרס את כוחות הביטחון במדינות הדמוקרטיות, מוטב להטיל את האחריות לשמירה על חיי האזרחים בסביבות ריכוזי ארגוני טרור, על מנהיגי הטרור ועל נותני החסות להם; זה גם צודק יותר וגם יעיל יותר. באשר למבצעי "הסיכול הממוקד" באמצעות כטל"מים: דווקא במבצעים מיוחדים, רגישים וחשאים, עדיפה הפעלת מערכות אלה על-ידי גורמים שאמונים על מבצעים מיוחדים ונהנים מגישה מצויינת למקורות המידע ולתנאי הסביבה בה עשויים לצאת לפועל מבצעי הסיכול. שאלת הפיקוח הנשיאותי על פעילות זו, אינה מהותית, אלא אם נטען טענה טרומית שאין לנשיא, כמפקד העליון של הכוחות המזויינים האמריקנים, שליטה על מעשיהם או על מעשי חלק מהם. אם זהו מצב הדברים, הבעיה אינה מי יפעיל את מערכות הכטל"מים, אלא מי קובע מהן המטרות, מהו סדר העדיפות לתקיפתן, מי מאשר תקיפה ומי מבקר את תפקוד המערכת כולה, לרבות הנשיא.

1. לירן ענתבי, "זה לא הכלי, זו השיטה" – תוכנית המלט"ים האמריקנית, News1, 12.11.15. (מצוטט מתוך מבט על, גיליון 766, מ-12.11.15, של INSS, תל אביב) 2. הפקרת הכוחות המזויינים מיוחסת למערכת קבלת החלטות שיש בה פגם מוסרי באשר מגבלות שונות שמטילה המדינה על פעולות כוחוצתיה המזויינים, בולמת ומקהה את יכולותיהם וכתוצאה מכך מגדילה את האבידות ומעריכה את משך הלחימה. אין ויכוח לגבי העובדה שהכוחות המזויינים אמורים להגן על האזרחים וזו משימתם הראשית. מאידך-גיסא קיים ויכוח קשה לגבי השאלה עד כמה מותר שנימוקים לא צבאיים המובלים ע"י גורמים שאינם אחראים להשגת יעדי הלחימה, ישפיעו על ההתנהלות הצבאית של הכוחות הלוחמים באופן שפוגע ביעילותה ובמחיריה בדמים תרתי משמע. 3. רוסו, הובס, וחכמי מדינה ופילוסופיה אחרים הגו רעיונות אלה כבר לפני 150 שנה ויותר ולכל אחד ניואנסים משלו. העקרון הקובע הוא הסכמה בין המדינה כישות משפטית–חוקתיית שסמכויותיה מואצלות לה ע"י העם שהוא הריבון בתמורה להתחייבויות שלה כלפיו. העם מוותר על חלק מן החופש הטיבעי בכדי לאפשר חיים מוסדרים בצוותא והמדינה מספקת לו יכולות קולקטיביות – בראש וראשונה הגנה – שאין הוא יכול להשיגן בכוחות עצמו. 4. החלשות המדינה נבעה גם מסיבות נוספות כגון התפתחות הגלובליזציה ורשתות התקשורת הגלובליות. 5. פסה"ד של בג"ץ, 769/02 (שאותו מזכירה לירן ענתבי), הוא פשרה ישראלית בין המקובל בעולם הדמוקרטיות המערביות לבין הצרכים המיוחדים של ישראל. אבל גם פשרה תלויה ועמודת זו, שיש לפרשה מחדש בכל אירוע נתון, מנוגדת לשכל הישר ולצרכי ניהול אפקטיבי של הלחימה בטרור.