לא מזמן, התקיים יום השלושים של הרב יורם אברג'ל זצ"ל. ישנה תחושת אחריות שונה אצל אנשים דתיים בעת צרה של רבים ויחיד. עצם העובדה שמישהו זר פותח ספר תהילים וקורא לרפואת והצלת אדם אחר, מבלי שהוא מכיר אותו בכלל, מעורר פליאה בפני עצמו. ההלוויה החלה בחצות הלילה, ונמשכה כמה וכמה שעות. רבנים שונים הספידו את הרב, והשעות התארכו מבלי שיכילו את מעשיו ומידותיו. לא נכחתי בהלוויה, אך שמעתי זאת מפי אנשים מ
מקור ראשון. אודות תורתו וניסיו המרובים, יש מי שידבר ויספר והם גדולים ועצומים ממני. אני הייתי רוצה לספר לכם סיפורים קטנים שבהם ראיתי את הרב הזה.
עוד בתקופת שירותי הצבאי, כשהרב היה עדיין כבן ארבעים, שמעתי אודותיו מרב אחר שהיה חסידו. אלו היו הימים הראשונים שבהם העיר נתיבות החלה להתבסס, כמקום בו צומחים חצרות ורבנים. באותם ימים רק שמעתי אודות שיעוריו ואמרותיו, אך המפגש שלי איתו הגיע רק כמה שנים לאחר מכן. אני זכיתי לפגוש את הרב פעמיים בחיי.
בפעם הראשונה, לפני כשלוש עשרה שנה נסעתי עם חבר טוב לבית הכנסת בו התפלל לתפילת שחרית בנץ, ולקבלת הקהל שקיים לאחר התפילה. בטור מופתי מבלי שייכנסו אנשים מהצד, ובלי דחיפות ועוזרים מפוקפקים. אחד אחר השני, ניגשו אליו אנשים רבים, איש איש עם שקו וצרותיו. אני ניגשתי אליו וביקשתי שיברך אותי אודות משהו שהיה נחוץ לי אז מאוד. הוא צחק ואיחל לי איחולים לבביים שבסופם התקיימו. מה שקסם בעיניי, היו דווקא הצחוק והיכולת שלו להתבדח, באותה נשימה של רצינות והבעת האמפתיה עם הצד השני. זה לא מאפיין היום רבנים רבים ובטח שלא בעלי חצרות. שם נדמה לי, שהחיוך נעלם כמעט לגמרי.
כאוס בלתי נתפס
שלוש שנים לאחר מכן, הגעתי לבית החולים סורוקה שבבאר שבע. אבי שיחיה, אושפז במחלקה לטיפול נמרץ לב, עקב אירוע לב חמור. זמן קצר לאחר מכן, הגיע לשם אביו של הרב יורם בעקבות נסיבות דומות. שעות רבות עברו עליי באותה מחלקה, ובמחלקות האחרות שבהם ביקרנו בעל כורחנו, ובמהלכן מצאתי עצמי משוטט לא מעט במסדרון, ומנסה להבין איך הרופאים והאחיות עובדים בכאוס הבלתי נתפס הזה.
לאחר כמה מחלקות שאליהם הועברנו, יצאנו לתקופת שיקום בבית מרפא בבת ים. שישי בערב, יצאתי לחפש לעצמי מניין לתפילת ערבית. מישהו הכווין אותי לעבר פינה ברחוב, ולשם שמתי צעדיי. בבית הכנסת הזה, התפלל לא אחר מאשר הפייטן דודו דרעי. אדם בעל קול ונגינה נעימים, שהמתיקו לי את השבת שגם כך לא הייתה שמחה במיוחד. החיים מזמנים לנו הפתעות, במקומות שאנחנו הכי פחות מצפים להם.
אבל נחזור למחלקה לטיפול נמרץ לב. שם בעומדי במסדרון, בשניות המעטות שבהם איש לא עמד בפינת ההמתנה, הבחנתי באדם הדור פנים, עומד לבדו בקצה המסדרון שקוע במחשבות. מרחוק הוא היה נראה לי מוכר, אך מיד ביטלתי את מחשבתי. "לא ייתכן שאדם כזה יעמוד לבדו בלי עוזרים ובלי מעגלים" הרהרתי. התקרבתי מספר צעדים, ומסתבר שלא טעיתי. זה היה הרב יורם אברג'ל זצ"ל.
הוא הגיע לבקר את אביו שלצערנו נפטר כמה ימים לאחר מכן. שניות אחדות הרהרתי ביני לבין עצמי אם לגשת אליו. אנשים מפורסמים לא אוהבים שמפריעים להם. בטח לא כאשר הם נמצאים בבית חולים. מצד שני, ברכה שלו לאבא שלי לא תזיק.
"כבוד הרב" פניתי אליו. הוא הרים מבטו אליי בחיוך. "אבא שלי מאושפז כאן, ואני מבקש שתברך אותו". "כן, בוודאי". ענה לי. חשבתי לומר לו את שמו של אבי כפי שנהוג, אבל הוא הקדים אותי ושאל "היכן הוא נמצא"? "כאן בהמשך המסדרון" עניתי. "בוא" אמר והחל לצעוד במהירות לחדרו של אבי תוך כדי שאני כמעט רץ אחריו. הכוונתי אותו למיטה והרב הגיע נעמד ובירך את אבי לרפואה שלימה. שניה או שניים לאחר מכן הוא כבר נעלם והמשיך לדרכו. השמועה כי הרב בבית החולים עשתה כנפיים, והחולים ובני משפחותיהם נהרו אליו לקבל את ברכתו. הנהלת בית החולים, מתוך רצון לשמור על שלוותם של המאושפזים האחרים ופרטיותו של הרב, נאלצה לבודד את אביו, ולבקש שלא יפריעו לו לשהות במחיצת אביו.
הרבה סיפורים יש על סגולותיו ועל נסיו, אבל מבחינתי, היכולת של הרב להיות קודם כל אדם, להרגיש בכאב ולהתייחס לכל אחד כאילו הוא המרכז, היא גדולתו של הרב, וכך ארצה לזכור אותו. יהי זכרו ברוך.