במודעות של ימינו "הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב" הייתה לתהייה גדושה חרדת עתידות, לסימן שאלה שכולו סימני קריאה וצללים קרובים לייאוש, לביטוי של תפילה ותחינה, למטבע לשון שהצפינו בה גערה מוסווית היטב באלוהים ששמו שלום ואין שמו עושה ממרומיו שלום עלינו. במודעות של ימינו ""הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב" מלווה את החיים ואת המוות בארץ הזאת והוא ספוג בדם נשפך במלחמות המאיימות להימשך עד אין קץ, בינינו, היהודים בישראל, לבין הערביים המכחישים את זכות קיומה, באש לוהטת ובלהבי סכינים קרים.
יום יום במודעות שלנו איננו משגיחים עוד כי "הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב" נשאלה ראשונה במלחמת אחים, "וַיִּקְרָ֨א אַבְנֵ֜ר אֶל-יוֹאָ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתָּה כִּֽי-מָרָ֥ה תִהְיֶ֖ה בָּאַחֲרוֹנָ֑ה וְעַד-מָתַי֙ לֹֽא-תֹאמַ֣ר לָעָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֥י אֲחֵיהֶֽם" (שמואל ב',ב',כ"ו), בנוף ההיסטורי בו הרגו צבאות שרי דוד האחד בצבא רעהו. כיסינו על מקורה של השאלה המייאשת והמתפללת כאחד הזאת, ופינינו אותה להיות שאלה רוויה פאתוס קיומי כאילו היא בינינו לבין אויבינו, כי היא שאלת גורלנו המאיים להיות מלחמה של יום יום תמיד, תמיד. במודעות של ימינו היא נוראה מכל אם היא כבמקורה שאלה של מלחמת אחים, ועל כן אנו עוקרים אותה ממקורה, אוי לו למי ששואל אותה כבמקורה.
אבל אם אנחנו קוראים בפסוק על-פי המודעות שלנו היום, הבה נחייה את הפסוק הזה כולו על-פי המודעות הזאת, ואם "הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב" נעשה במודעות של היום חלק בשיח בינינו לבין הקמים עלינו, יהיה גם המשכו של הפסוק "יָדַ֔עְתָּה כִּֽי-מָרָ֥ה תִהְיֶ֖ה בָּאַחֲרוֹנָ֑ה", קרי כי אחרית המלחמה הזאת שאין לה קוצב אינה יכולה להיות אלא מרה גם לנו גם לכם, "וְעַד-מָתַי֙ לֹֽא-תֹאמַ֣ר לָעָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֥י אֲחֵיהֶֽם", עד מתי לא יאמרו המצביאים כל אחד לעמו לשוב מן המלחמה שאין לה אחרית אלא עוד מלחמה ועוד מלחמה. על-פי המודעות שלנו היום "הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב" אסור לו שיישאל לתוך חללו של עולם, לתוך המרחבים שבינינו למטה לבין שמינו למעלה, בייאוש או בתקווה, אלא חלק משיח, משיח בין בני אדם, פה, על הארץ, חלק מקריאה, ואם הייתה בין שני אחים במקורה, תהייה נא במודעות של ימינו בין שני עמים ניצים, תהייה קיומית של אני אל אתה, של אתה אל אני, פן "....מָרָ֥ה תִהְיֶ֖ה בָּאַחֲרוֹנָ֑ה".....