פרדוקס הטרוראומרים לנו שלאבו מאזן אין השפעה על הטרור המזדמן, אין לו יכולת לעצור את טרור הזקנים, נשים וטף היוצאים עם סכינים, מספריים וכל מיני דוקרים למעשי זדון ורצח.
אישים בארץ ובעולם דורשים ממדינת ישראל לעשות מחוות, להעניק מתנות לפלשתינים, לחזק אותם, במקום לדרוש מאבו מאזן לעצור קודם כל את הטרור הרחובי הזה, את הטרור המסכן כל יום בכל רגע אזרחים תמימים ושלווים בדרכם ליום, לעבודתם, לחייהם שפתאום נעצרים.
כאילו אין זה בשליטתו של הראיס מחמוד עבאס, כאילו אלו ילדים ונשים עם אידיאולוגיה פרטית של שנאה ותסכול שקמו עם תחושת שליחות ויצאו לטבוח. ומצד שני מנסים לרצות את אבו-מאזן. לדבר איתו ולהגיע להסכמים.
ומה אחר כך? - מה יהיה עם כל הנערים היוצאים לרצוח לקול הילולי הוריהם שעיניהם נוצצות למראה דם בניהם הפצועים, ההרוגים? אותם מבוגרים חסרי רגשות הורים?
מה יהיה עלינו? - ממשלת ישראל מפקירה את שלום העם ודורשת שנתגבר ונשמור על שיגרה. כי בזה כוחנו.
האמנם?, למה?, ועד מתי? עד מתי יחפה העם על חולשת מנהיגיו?
הסברה בכל פעם אני מופתעת מחדש כשאני קוראת מאמרים של פובליציסטים המוגדרים כימנים, המעלים טיעונים יפים וחשובים, אך מכנים עצמם "החזירים והקופים", כאילו בהתייחסות לאמירת הערבים שהיהודים הינם כאלה. אני מניחה שהם קורצים לנו תוך כדי כתיבה אבל זה לא מצחיק ולא נחוץ.
אין הם שמים לב כיצד הם משתפים פעולה עם ההסברה הפלשתינית, איך הם מקבעים אמירות מכוערות שאין להם מקום בהסברה הישראלית. האם יעלה על הדעת שפובליציסט ערבי יתלונן על כך שכתבו שהערבים ברברים? פרימיטיביים? מרושעים? האם יעלה על דעת מי מהם לצטט אחד מאיתנו?
ברור שלא. אז למה אצלנו נסחפים ומתייחסים לכל אמירה ומצטטים? כי זוהי חולשתנו. זהו עקב אכילס שלנו. התייחסות היתר ל"מה אמרו" הפחד מ"מה אמרו" חוסר הביטחון כי "יאמרו".
לא הגיע הזמן לגדול קצת?
איננו יודעים להתמקד בצדקת דרכינו
אינני מבינים את צדקת דרכינו.
איננו טורחים להסביר אותה.
הכי הרבה אנו יודעים להתנצל. להשתמש במילות האחר ולהסביר. זה הכי קל! וזה גם מציג אותנו בעיני עצמנו כטובי לב, כנאורים, כמבינים, כרודפי שלום. אין צורך.
צריך הסברה אחרת. רהוטה ומדייקת ולא מתנצלת. כי ככל שאנו מתנצלים יותר, ככל שאנו מצטטים אותם יותר, ההאשמות גוברות.