בימים אלו פירסם "מרכז המידע למודיעין וטרור" של המרכז למורשת המודיעין את ממצאי המחקר שהוא ערך על פרופיל מבצעי הפיגועים ביהודה ושומרון בגל הטרור הנוכחי (בין 14 ספטמבר ל-15 נובמבר 2015). זהו מחקר פרטני ומעמיק של 59 פלשתינים שביצעו או ניסו לבצע 49 פיגועי דקירה, דריסה או ירי בתקופה הנזכרת.
מה הפרופיל של המפגע? בדרך כלל צעיר, רווק, במקרים רבים סיים בית ספר תיכון והצטרף למעגל האבטלה, או שמצא עבודה בלתי הולמת לכישוריו. אין לו עבר של מעורבות בפיגועים, והוא אינו משתייך לאחד מארגוני הטרור. הוא ביצע את הפיגוע לבד (למעט מקרי ירי שכללו שני מחבלים או יותר), כתוצאה מהחלטה אישית, לעיתים באופן ספונטנית. ההחלטה לפגע התקבלה ללא הנחיה "מלמעלה", לעיתים גם ללא ידיעת בני משפחתו.
מה הניע אותו? באופן בסיסי הוא טעון במוטיבציות לאומיות ודתיות, אולם לשיקוליו האישיים יש משקל רב בקבלת ההחלטה לבצע את הפיגוע, שסיכון רב כרוך בביצועו ( להבדיל מהמחבל המתאבד עם חגורת הנפץ שהמוות שלו ודאי!): תסכול אישי, רצון לזכות בתהילה לאחר הפיכתו לשאהיד, נקמה על מות חברים וקרובים, וחשיפה להסתה הקשה ברחוב הפלשתיני ובכלי התקשורת. להתמשכות מתקפת הטרור ולמותם של עשרות צעירים פלשתינים במהלכה, יש "אפקט מדבק" המועבר בין הצעירים באמצעות הרשתות החברתיות (בעיקר פייסבוק) ותורם גם הוא למוטיבציה שלהם לבצע פיגועים.
מהיכן הוא? 60 אחוז מהמפגעים ביהודה ושומרון הם מהעיר חברון והכפרים הסמוכים לה; שמונים אחוזים מהפיגועים הם באמצעות סכין או כלי דקירה אחר.
הפרופיל הזה של המפגע שונה במידה ניכרת מפרופיל המפגע באינתיפאדה השנייה. היום לפנינו זן חדש. באינתיפאדה השנייה המפגע לא פעל לבדו, אלא בהנחיית ארגון; ההחלטה לא הייתה החלטה אישית שלו; הוא היה פעיל טרור, "אופרייטר"; הוא היה יותר מבוגר; הוא היה יותר דתי, והגיוס שלו לארגון היה בדרך כלל דרך המסגד. עכשיו, "הגיוס" הוא דרך הפייסבוק.
אז מה היא תופעת הטרור שאנו עומדים מולה מאז מחצית ספטמבר השנה? צה"ל מגדיר אותה כ"התקוממות (אינתיפאדה בערבית) מוגבלת". איני מסכים לכך. עצם המונח "התקוממות" (מוגבלת יותר או פחות) מצביע על משהו המוני, סוער, המקיף את כלל שכבות האוכלוסייה (צעירים ומבוגרים, למשל). זה, לפי שעה, לא המקרה שלפנינו.
ד"ר ראובן ארליך, יו"ר "מרכז המידי למודיעין וטרור", מכנה את המתרחש בשם "טרור עממי על סטרואידים". במה דברים אמורים? מאז 2011 מופעל נגדנו ביהודה ושומרון "טרור עממי" (או בשם הערבי המכובס "ההתנגדות העממית"). עיקרו: פיגועי יחידים בסכינים, דריסות ובקבוקי תבערה. בין השנים 2012-2014 בוצעו יותר מ-4000 (!!) פיגועי בודדים ביו"ש ובירושלים, והיו לנו 14 הרוגים ועשרות פצועים. ישראל לא עשתה כלום, התקשורת שתקה. מה שקרה עכשיו הוא, שבשל סיבות שונות, הטרור העממי – שזוכה לתמיכת הרשות הפלשתינית, שמקבל רוח גבית ממרבית האוכלוסייה הפלשתינית, ושלאורו גדל הדור הצעיר הפלשתיני – עשה זינוק חד בהיקף, באינטנסיביות, במספר ההרוגים שלנו, ובפרסום, אצלנו ולכן גם בעולם. וזה עדין הטרור העממי ה"קלאסי" של בודדים עם נשק קר.
להבדיל מה"קאמיקאזים" היפנים במלחמת העולם השנייה, כאן לפנינו מהדורה של "קאמיקאזים לעניים". מדוע ? כי ה"קאמיקאז" היפני, שהיה מכוון את מטוסו לאוניית מלחמה אמריקנית, על-מנת להתפוצץ עליה, ידע שאם יצליח הרי שהוא גורם למותם של אמריקנים רבים ולאבדן כלי שיט אמריקני. לא כך המצב אצל הפלשתיני עם הסכין. לכן, הדעת נותנת שבהדרגה,ככל שיפגעו פחות ישראלים, כך תדעך המוטיבציה לסכינאות. אבל, מול מגמת דעיכה כזאת, פועלים גורמים נגדיים. האחד, מעשי הדקירה, ובעיקר ההרוגים, יוצרים מעגל קסמים של נקמה ורצון לחיקוי. השני, והמסוכן: לחמאס, לרשות הפלשתינית עצמה, וכמובן לארגון פתח, ולכל ארגוני הרשע, יש אינטרס מובהק שלא תהיה דעיכה. ואם תהיה, אזי להזריק לטרור העממי זריקות מרץ. איך? למשל, לעודד הרבה יותר פיגועי ירי באש חיה.
איך פועלים מול המצב המורכב והרגיש הזה? בואו ונשאיר זאת למערכת הביטחון. דבר אחד אני רוצה להגיד: אסור שבמעשינו נגרום לכך שמטרור של בודדים, האוכלוסייה הפלשתינית תעבור באמת להתקוממות, מוגבלת יותר או פחות, ואז ניכנס ל"אופרה "אחרת לגמרי.
ומילה לסיום. אני קורא שמח"ט הצנחנים אמר בראיון בגלי צה"ל "האם יש סיכוי לנצח (את הטרור)? השאלה היא מאוד מאוד לא צבאית, מאוד מאוד קשורה להחלטות מדיניות". הציטוט הזה (בהנחה שהוא נכון ומדויק), מעלה הרבה שאלות ותמיהות. השאלה העובדתית הפשוטה הראשונה היא זאת: מח"ט, האם אתה למדת מי ניצח את טרור המתאבדים של האינתיפאדה השנייה ? אם לא למדת, לך ולמד. זה צה"ל, השב"כ, וכוח העמידה של עם ישראל!!.