יוסי שריד פסע לתוך המרחב הציבורי בארץ, צעיר, רענן, מבטיח, בשורה. בסתיו, החל מעט מעט דרכו החוצה, צעד אחר צעד, חכם יותר, מביט בשלכת, ופתע, איננו, נגדע, הוא ובשורתו עימו.
שיעור קומתו עיכבה אותו בגידולו לצמרת. לו צימח במרחב אחר, אליו שילח שורשיו גם כאשר ניטע באדמת הטרשים, וכוסו בעצי היער שדימו להיות צילה של המדינה הזאת, היה מגביה אולי יותר. אולי כמחנך. אולי כסופר. אולי כמחולל שינוי חברתי. אבל הוא בחר להינטע ביער בו לא היה לו כל סיכוי להיות יותר מאשר מפתיע, מבריק, שנון, צודק על-פי טעמו ויושרתו, מאוכזב באלפא ביתא נהדרת מעל דוכן הכנסת, מול מיקרופונים של הרדיו, על צגי הטלוויזיה, בטורי עיתונו. הוא היה סגנון. הוא היה תרבות לשון, הוא השתעשע בפרחי מקורות ומסורת וקטף אותם לעשות מהם זרים, והציע אותם בשפע, אבל איש לא חמד את הזרים האלה, ועם שהכל הודו כי הם יחידאיים, הם העדיפו את פלורת הפלסטיק בהם מקשטים את האמיתות הנבובות. יוסי היה אמן פיסול דברים בין סתתי אבני שפה. המדרכות לא התרשמו.
עכשיו שאיננו אנו זוכרים לאן כמה, לאן שאף, לאן חלם, לאן שאט בנעוריו ולאן המשיך ללכת בבשלותו. רחבי לב, אנחנו יודעים להעניק לו את רחשי הכבוד המגיעים לאדם שלא רצה בדרכנו בכל לבבו אבל לא עיכב אותה אפילו לא באמה אחת. צר לנו על הקול הזה שלא השגחנו בו שנדם. היינו בטוחים יותר כשידענו שהוא מפליא להצליף בנו שאנחנו טועים, ועכשיו קל פתאום יותר מדי ללכת כששוטו של המצליף הזה נגנז, וקל יותר מדי זה לעולם לא נועז מספיק. בלעדיו אין לנו אפילו צלו של יריב. זה מפחיד.
אנחנו סופדים לו שהוא מת לנו. אבל לאמת, יוסי ידע, ידע כבר מאז ראה עצמו כעץ בין עצי השלכת, כי הוא ימות לבד. חבל על המפוכחים דאבדין כי הם לא משתכחין.