על הסדרי הפנסיה בראי שינויי הדמוגרפיה

לא מכבר צורפו העצמאיים לחוק פנסית חובה. לפני כן לא עמד לרשותם פתרון פנסיוני מסודר וגם לאחר הכנסו תחת כנפי החוק, מעט מאוד אזרחים מודעים לתנאים בהם נעשה הדבר, מה הסיבות ל"דווקא עכשיו?" ומה המשמעויות של "פתיחת השערים לכלל אוכלוסיית הגימלאים בעתיד הקרוב, הבינוני והרחוק. מבלי להתעמק בפרטי הסוגיה ברור לי שהמוטיבציה הממשלתית מורכת משלושה גורמים: א. יצירת מאגר חסכונות פנסיוניים נוסף שיפחית את המחויבות הממשלתית הישירה לאזרחים. ב. מיתון זעזועים בקרנות הפנסיה על-ידי הגדלת בסיס התשלומים וחיזוק הגורמים המנהלים את הקרנות מפני מחסור באמצעי תשלום. ג. שלב בדרך לצעדים נוספים באותו כיוון ולאותה מטרה בדיוק, משום שבפני המדינה עומדות עדיין התחייבויות נכרות של פנסיות תקציביות שלימים יהפכו לפנסיות צוברות ויגדילו את עוצמת הצונמי, אם לא תעשה בנושא רפורמה לאומית כוללת בקרוב. קבוצת הגימלאים הולכת וגדלה. כבר אמרנו שמקור גידול אחד הוא הארכת תוחלת החיים. מקור נוסף הוא העלייה. עליה, מכל מקום ובכל היקף, במוקדם או במאוחר מצטרפת גם למעגל הגימלאים. מה שמאפיין את העלייה מבחינת השיקול האקטוארי הוא שפרק הזמן שבו חוסכים העולים לפנסיה בארץ, קצר יותר מזה של ילידי הארץ. בחלק מהמדינות יש להם זכויות חלקיות שניתנות להסבה ושיקלול בהסדרי הפנסיה המקומיים שלהם, אבל לא בכולן. עליית רווחה, משתלבת די מהר בשכבות הגבוהות מבחינת רמת החיים ועליות חלשות יותר משתכרות פחות ותורמות פחות גם לקרנות הפנסיה. גורמים דומים פועלים גם ביחס למצבם ההשכלתי והבריאותי של העולים. אולם הבעיה אינה רק תולדה של מספר המבוטחים ושכרם; זו תולדה חשובה לא פחות של צרכיהם וציפיותיהם של הגימלאים, שתנאי הצטרפותם כיום ובעבר מצד אחד ורמת החיים לה התרגלו בדרך כלל בעשור האחרון לתקופת עבודתם - לרוב שיא הקריירה המקצועית שלהם - ירודים וחסרים מנגנון פיצוי ריאלי לשחיקת תקבולי הפנסיה שלהם. קרנות הפנסיה - ישנות וחדשות כאחת - אינן עונות על חסרון זה ואין כרגע, לפי מיטב ידיעתי, שום מהלך רציני מצד הממשלה או הכנסת המכוון לתיקון ליקוי יסודי זה. שחיקת ערך הכספים החסוכים (שערי החליפין) שאינה מתפצה כראוי על-ידי מנגנוני הבטחת ערך הנכסים של קרנות הפניה - בעיקר השקעות בורסאיות ואחרות - לא רק שאינו מבטיח שמירת ערך הוא אפילו מוסיף גורם סיכון חמור למנגנון שאמור להבטיח את ערך השקעות הגימלאים שמהן משולמת הפנסיה. שינויים אחרים במשק כגון, התייקרויות, שאין להם כל ביטוי במנגנוני פיצוי ריאליים, שוחקים את הפנסיה שחיקה נוספת. התארכות תוחלת החיים מצד אחד והפרטת השירותים הרפואיים והפרה-רפואיים שאינם מכוסים בביטוח הבריאות הממלכתי, מעלה את הוצאות הגימלאים על בריאות וסיעוד ככל שתוחלת החיים מתארכת. מכאן יובן שקיים צורך חיוני בפיצוי ממשי על שחיקת ערך הפנסיה הצוברת. כך, למשל, גימלאי שנזקק לעזרה פרה-רפואית או סיעודית, מקבל החזר חלקי ומצומצם מאוד על הוצאותיו מהביטוח הלאומי. במקביל, "ההומניזם המפלה" של מדינת היהודים אינו מכיר בתוספת הוצאות זו ואינו פוטר אותו מהן באופן פרוגרסיבי הוגן, אלא מטיל זאת להוותו על משפחתו. המדינה מכירה בצורך לשלם "שכר הוגן" לעובדים סיעודיים ופרה-רפואיים, בהצמדה מלאה לשכר הממוצע במשק ולתנאים הסוציאליים הנלווים אליו, אבל "שוכחת" שתשלומים אלה ברובם המכריע באים מכיסו של הגימלאי, שהפנסיה שלו לרוב נמצאת בתהליך מואץ של שחיקה.

לקונה חמורה נוספת שיש לתקן במסגרת "איפוס מחדש" של מערכת הפנסיה הלאומית, הוא "הבריחה השקטה" של המדינה משותפות באחריות למדיניותה והחלטותיה הנוגעות לפנסיה לרווחה ולבריאות הגימלאים: ביטוח ממלכתי של מערכת הפנסיה הלאומית! אסור להניח לממשלה להתחמק מסוגיה זו. לא ייתכן שהבורסה תהיה רשת הביטחון היחידה של הגימלאים שתבטיח את חסכונותיהם והכנסותיהם לאחר שפרשו מעבודה פעילה וקודם לכן שירתו את המשק הלאומי עשרות שנים. על הממשלה להקים מנגנון ביטוח משותף לכל חברות הביטוח ולגורמי ביטוח חיצוניים, ליצירת רשת ביטחון דוגמת הביטוחים לשעת חרום (מבנים, רכב וכו') שתמנע קטסטרופה פנסיונית. חברות הביטוח חייבות להיות חלק אינטגרלי בהסדר זה, כגורם הנהנה ביותר כלכלית מהיקף הכספים שהן מגלגלות בזכותו. ליצירת וביסוס תיקון זה, יש להקצות חלק מהכנסות המדינה מאוצרות הטבע והרווח שלה - גז, נפט, כימיקלים, הי-טק ועוד. לשאלה הראשונה לעיל - "מהו קיום בכבוד?" - אין לדעתי תשובה אוניברסלית וכל תשובה שתתיימר להיות כזו, תחטיא את המטרה ותהיה עילה לוויכוחים ממושכים ולמעשה מיותרים. במדינה דמוקרטית וליברלית, אין צורך שהמדינה תנהל לאזרחים את חייהם עד לפרט האחרון. התערבות המדינה צריכה להיות בתחום יצירת נורמות ציבוריות משותפות לכל ושוות לכל נפש, גם כשהן באות מכוח חוק. לאחר שהובן שיש להבטיח קיום מינימלי בכבוד, יש לעגן בחוק את העקרון ואת המינימום ולהשאיר לבחירה חופשית כל מה שירצו אזרחים להוסיף על כך. כלומר: אזרח שיבקש להגדיל את הפרשותיו לקרן פנסיה בתקופת עבודתו מעל לערך המינימלי הנדרש בחוק, יוכל לעשות כן. זאת ועוד: המדינה תעודד פרוגרסיבית הגדלת שעורי החיסכון ואף תזכה ממס חלק מהם, וכך תגדיל את חוסנן של הקרנות. היה והחוסך יבקש למשוך כספי חיסכון שלא כתשלום המענק הפנסיוני החודשי הרגיל, ישלם מס חלקי על החסכון העודף עליו קיבל פטור בעבר. לדעתי הגיע הזמן לעסוק ברצינות ובאופן הוליסטי בסוגיה של מדיניות הפנסיה במדינה ואני מפנה מכאן קריאה לשרים הנוגעים בדבר ולשדולות הרלוונטיות בכנסת, לא להתמהמה ולא לחכות לניסים. מוקד הדיון הוא אומנם בגימלאים, שב-2014 מנו בממוצע כ-767,000 נפש, אבל מספרם עתיד לגדול במהירות. הצפי לשנת 2025 הוא כ-1,304,000 נפש מתוך כ-9,845,000 נפש, גידול של כ-70%(!) תוך כ-10 שנים. זהו אתגר כלכלי וחברתי עצום, שאסור להזניחו. גידול במספר הגימלאים ישפיע על יותר ויותר משפחות בישראל, משום שללא בסיס קיום עצמאי בכבוד, יפלו הגימלאים לנטל כלכלי על משפחותיהם מקירבה ראשונה, ויעיקו בצורה קיצונית על רמת החיים ואיכות החיים שלהן ועל מה שתוכלנה הן להעניק לילדיהן. הגלגל הדורסני הזה ישפיע לא רק על הכלכלה הישראלית אלא גם על הפוליטיקה. 1,304,000 בעלי זכות בחירה הם כוח אלקטוראלי חזק ביותר. שיקולי צדק חברתי, הוגנות לאזרחים הוותיקים ומשפחותיהם לצד שיקולים כלכליים ופוליטיים, מחייבים שהממשלה תתגייס לאתגר ויפה שעה אחת קודם.