במסגרת קיבוץ הגלויות אשר הביא להקמת מדינת ישראל, קיימים מגזרים שלמים של אזרחי המדינה אשר עלו מארצות ערב וארצות אחרות, אשר נחשבות היום כארץ אויב, ולא ניתן להגיע אליהן על-מנת להוכיח הבאת כספים של אותם מגזרים ממדינת העלייה לישראל. בתי המשפט ערים לקושי זה, ואינם דורשים אסמכתאות מפורטות להעברות הכספים לישראל, אך בכל זאת יש דרישה למינימום של אסמכתאות לגבי עושר המשפחה בחו"ל, לגבי דרך העברת והפקדת הכספים בישראל ועדויות תומכות מהימנות.
בעניין סלוקי, (ע"מ 46393-03-13) קבע בית המשפט (8.10.15), כי למרות שעל הנישום חל נטל ההוכחה להסבר בגידול בהון בקבלת מתנות או העברות מקרובי משפחה שמקורם בארץ אויב, האוסרת על העברת רכוש לישראל והמציבה מי שמנסה לעשות זאת בסכנה מוחשית, יפחת רף ההוכחה הנדרש בכל הקשור לרמת התיעוד והרישום של העברות כספיות ספציפיות, אך עדיין קיים רף הוכחה מינימלי אותו יש לעבור בהוכחת קבלת הכספים מהמשפחה בחו"ל.
לאחים סלוקי, שמוצאם מאירן, היה גידול הון משמעותי של כמה מיליוני שקלים בשתי הצהרות ההון האחרונות שלהם. פקיד השומה ייחס לכל אחד מהאחים את סכום הגידול כהכנסה שנוצרה בשנת 2005, מאחר שזו הייתה השנה הפתוחה האחרונה ששומת ההכנסה לגביה טרם התיישנה. ביחס לתקופה השנייה (שבין הצהרת ההון השנייה לשלישית) ייחס פקיד השומה את גידול ההון באופן שווה לארבע שנות התקופה (2009-2006).
גרסת המערערים הייתה, כי מקורם של ההפרשים במימוש נדל"ן באירן אותם ירשה אם המשפחה. כספים אלו - 50 מיליון שקל במזומן - הועברו לטענתם במהלך השנים בדרכים עלומות מאירן לישראל, על-ידי אחיה של האם (דודם של המערערים). ההעברות הנטענות בוצעו על-ידי שליחים עלומים שהופיעו בפתח ביתם של הורי המערערים ובידיהם מזוודות גדושות במזומנים.
להוכחת גרסה זו הוגשו תצהירי עדויות ראשיות של הדוד עצמו ושל בכור האחים, אלא שהללו לא נתמכו ולא גובו במסמכים או בראיות חיצוניות אחרות. המערערים גם לא הציגו תיעוד בדבר קבלת הכספים הנטענת בישראל, רישום בדבר כספים שהתקבלו, מועדים בהם התקבלו כספי ההעברות הנטענות או רישום פנקסי או חשבונאי בספרי השותפות (או בספרי מי מהם) בדבר קבלת הסכומים.
ביהמ"ש נטה להאמין, כי אם המשפחה הייתה אחת היורשות של הסבא שנפטר באירן ושבעזבונו נכללו נכסים לא מעטים. אולם, ממצא זה מסויג ביותר בכל הקשור להיקף אותו עיזבון, לנכסים שנכללו בו, לאלו שמומשו, למועדי המימושים, לחלקה של האם המנוחה, לסכומים אשר הועברו לישראל ולמקבלי הסכומים.
הסב המנוח נפטר בראשית שנות ה-70, כאשר היחסים בין ישראל לאירן היו טובים. על-אף זאת, המערערים לא הציגו בפני בית המשפט (או בפני פקיד השומה) צווי ירושה או קיום צוואה, ולא הציגו מסמכים או אישורים (רשמיים או אחרים) לגבי היקף העיזבון הנטען של המנוח. מסכת הראיות שהציגו הסתכמה בעדותו של הדוד בלבד, וגם היא - ברמת "ליבת הסיפור" בלבד ובהעדר קונקרטיזציה של הפרטים העיקריים, הנדרשים להוכחת מקור גידול הון בהיקף של למעלה מ-50 מיליון שקל. בית המשפט קבע, כי כל אלו אינם מרימים אפילו את הנטל המופחת להסבר הגידול בהון.
המערערים טענו לרמת ראיות מופחתת ביותר הנדרשת להוכחת אותו ההסבר לגידול ההון, לאור הקושי הראייתי בהוכחת העברות הכספים ממדינת אויב כאירן לישראל. הם הפנו בעניין זה לפסקי הדין שניתנו על-ידי השופט
ברכה אופיר-תום בעמ"ה 49/94 ובעמ"ה 1230/00. דא עקא, שבאותם פסקי דין יריעת המחלוקת בין הנישום לפקיד השומה הייתה ממוקדת ביותר לעניין העברה ספציפית נטענת של סכום חד-פעמי, ועדויות הנישומים באותם מקרים הייתה אמינה בעיני ביהמ"ש. בעניין דנן, לעומת זאת, אין בפי המערערים אלא את "ליבת הסיפור הגרעיני".
כדאי לשים לב, כי פסק הדין לא שלל את הכלל לפיו ניתן להסתפק בראיות מופחתות להעברות כספיות מארץ אויב לישראל, אך אפילו מסתפקים בתצהירים בלבד - אלו חייבים להיות מפורטים וברמה ספציפית גבוהה, כדי להוכיח מהימנות ואמינות של הדברים הנאמרים בהם. עוד מוצע לבצע רישום מסודר ולשמור אסמכתאות לגבי הכספים, מיד לאחר שהגיעו או יגיעו לישראל.
ככל שהדברים לא נעשו כך בעבר, כדאי לעשות מעשה ולנצל את הליך הגילוי מרצון במסלול האנונימי, המהווה פתרון מצוין להסדרת הגילוי על הכספים, בלי להסתכן בחשיפה פלילית או בחיוב מס מקסימלי לאחר שהכספים יתגלו בעתיד במסגרת הצהרות הון, או במסגרת חילופי מידע עם מדינות בחו"ל.