לא קשה להבין כאבם של הורים - להבין ולאו-דווקא לחוות - שבניהם או בנותיהם נפלו בקרב או בפיגועי פח"ע. נפגעי פח"ע אינם חיזיון נפרץ במקומותינו אבל גם אינם נדירים כפי שהיינו רוצים שיהיה. הורים כאלה מטבע הדברים מחפשים כל דרך אפשרית לשמר את זכרון יקיריהם ולהנציחם. דומה שמדינת-ישראל, אעל-פי שהיא מייחדת לא מעט תשומת-לב לנופלים ולהנצחתם, עדיין לא מצאה זמן לשבת על המדוכה בכובד ראש, לארגן את תודעת ההנצחה ומעשי ההנצחה באופן ממלכתי ורציונלי ובדרכים מכובדות ושוות לכל נפש.
נפגעי פעולות איבה, הם בראש וראשונה פגיעה במשפחותיהם ובשארי-בשרם. אולם נפגעים אלה הם גם קורבן שנאלצה המדינה להקריב בכדי לשרוד מול אויביה. לחימה ומאבק לא תמיד מסתיימים בניצחון מוחץ וחד-משמעי שמפסיק את האלימות במחי-יד. מאבקים מתמשכים מאפיינים בהתנגשויות חוזרות שתפקידן ליצור תנאים שיאפשרו לקיים חיים ברמת איכות וסבירות עד אשר ישתנו האיומים והתנאים יאפשרו הסדרים יציבים לפרקי זמן ארוכים. הואיל ושינויים כאלה, בדומה לשינויים ההפוכים, המדרדרים אותנו, כמו גם מדינות אחרות, ממצב של רוגע יחסי או מלא למציאות אלימה, אינם צפויים בדרך כלל. המפתח הוא אורך רוח וכושר עמידה.
אל תוך קלחת התחושות והאמוציות נשאבים נושאים שונים ובכללם שאלות כגון: מהי הדרך הנאותה להנציח נופלים? האם לוחמים שנפלו בקרב דינם כדין מגויסים שנספו תוך כדי היותם מגויסים אך בנסיבות אחרות? האם אלה ואלה הם נכסי המשפחות לאחר נפילתם בשירות האומה, נכסי האומה, או גם וגם; ואם גם וגם - ואני מחייב גישה זו - היכן וכיצד יש להציב את קו התיחום בין זכותן וחובתן של שתי הרשויות הבלתי-נפרדות הללו? האם ראוי להניח לרשות אחת זכות וטו לגבי הרשות האחרת בקביעת דרכי ההנצחה, אולם תוך הבהרה שבהפעלת זכות הווטו מוותרת הרשות הבוחרת בה על תביעות כלפי הרשות האחרת? האם וכיצד יש לכמת כלכלית את מפעלות ההנצחה הלאומיים-ציבוריים וכיצד לקצוב את המרכיב הכמותי באופן שוויוני ואחיד לכל? וכו'.
יוזמה חד-צדדית שאלות אלה ואחרות יש ללבן בוועדה ציבורית-ממלכתית שמסקנותיה יובאו לדיון ציבורי ובסופו של יום לחקיקת הכנסת. על שני דברים אסור לוותר וגם אסור לדחותם: א. קיום דיון ציבורי פתוח והגעה להכרעות חוקיות המחייבות את הכל. ב. לא להניח לפרצות תקדימיות, שכמותן יש לנו כבר רבות מדי, ליצור מציאות בלתי-נסבלת ובלתי-הפיכה שתמנע הסדרה, אולם לעשות זאת ברגישות ובאחריות המתחייבות. לצערנו, ראינו בימי הזיכרון האחרונים לא מעט דוגמאות של חריגות וחריקות, שלא הוסיפו בריאות לאיש ולא כבוד או דרך ארץ לנופלים ולנספים.
לאחרונה נתקלתי בפן נוסף של אותה תופעה מוכללת שבה נוטלים הורים או קרובי משפחה יוזמה חד-צדדית להנצחת נופליהם, כשהם נתלים לשם כך כמעט בכל סיבה (תירוץ) אפשרית. כוונתי כאן בעיקר לדיון שהתפתח סביב כוונת הצבא ומשרד הביטחון לסגור את הפנימיות הצבאיות. במאמר שלהלן מביא הכתב (מתן צורי) דברי אב שכול, המתבטא לגבי רעיון זה באופן חריף עד פרובוקטיבי לאמור: "הרגו את ארז פעם שניה". לצערי, אנו רגילים להתבטאויות בוטות ואפילו גסות-רוח בשורה רחבה של נושאים שנויים במחלוקת ציבורית. המחלוקת כשלעצמה אינה פסולה ולעיתים אף מבורכת.
הטענה מועלית כלפי תרבות הדיבור וטון הדיון הציבורי, כאשר אלה חורגים מנורמות, מהאמת או מפרופורציות רציונליות - סגנון זה פסול בעיני גם כאשר אני מבין את הכאב שהוליד את ההקצנה.
חוסר ברירה הפנימיות הצבאיות לא הוקמו כמפעלי הנצחה. נועד להן תפקיד של חינוך לקצונה, שמתחיל בגיל צעיר יחסית ומכשיר נוער שמוכן לקריירה צבאית, לשירות מועיל וממושך. מבתי-הספר הללו יצאו לא מעט בוגרים וחיילים מצטיינים שהגיעו לדרגות הגבוהות ביותר בצה"ל. הדבר זה כשלעצמו אינו מקדש את המוסד כאמצעי להכשרת קדטים לעולם ועד. כשם שהצבא בוחן חדשים לבקרים את המבנה, האמל"ח, שיטות הלחימה ודוקטרינת הביטחון, כך עליו לנהוג בכל המסגרות המשרתות את בניית יכולותיו. המדינה משקיעה בצה"ל סכומי עתק. היא עושה זאת מחוסר ברירה ותחת אילוצי משאבים וכוח אדם. היא עושה זאת גם על חשבון מחויבויות אזרחיות אחרות שלה. מסיבות אלה ואחרות חובה על הצבא לחזור ולבחון את דרכו.
השינויים בתמהיל האיומים ובדפוסי ניהול המלחמות בעידן ה"פוסט-הירואי", מראים שלא רק כיום ואלא גם גם בעתיד הנראה לעין זו תהיה סביבת המלחמה העיקרית של צה"ל, ולכן בחינה מחודשת של דפוסי עבודה ישנים מוצדקת עוד יותר. כאשר דורשים מהצבא להתייעל, אסור בה בעת לקשור את ידיו ורגליו ולמנוע ממנו חופש החלטה ופעולה להשגת התייעלות זו. השאלה האמיתית איננה "כמה כסף זה שווה...", אלא אם שיקול הדעת של המחליטים היה ראוי.
את בוגרי הפנימיות הצבאיות ככאלה, ניתן להנציח באופן ראוי כמפעל צה"לי כולל ואין סיבה להתבלבל ולהפוך מפעל הכשרה וחינוך למפעל הנצחה כאשר צד ההכשרה אינו מפיק ממנו את המירב והמיטב.
עם כל ההבנה לעמדת המשפחות או בעלי עניין אחרים, אני קורא לצה"ל לא להתרגש משיח הניגוחים שמרעיפים אלה ולהתמקד בצורך לחסוך בהוצאות תוך קידום העיקר - הכנה למלחמה וחתירה למיזעור הקורבנות בה. בדברי המבקרים יש בוודאי גם טיעונים סבירים; אולם הדרך המתאימה ביותר לצרכי הצבא ורק היא, צריכה להיות תחת אחריות הצבא. מה שהיה פעם ישאר אם לדעת הצבא הוא עדיין נחוץ ומועיל ויסגר אם יש לו חלופות טובות לא פחות, קל וחומר אם עומדות לרשותו חלופות מתאימות יותר.