השמאל הדוהה והימין חסר ההשראה חברו יחדיו כדי לבלום את המרוץ של מרי לה פן לצמרת. CHAPEAU 'שפו', אומרים בפריז! אבל האיום של הקצנה לאומנית לא נבלם. לכאורה מפלגה שהשיגה בסיבוב הראשון עליונות אלקטוראלית בשישה מתוך שלושה עשר האזורים ויצאה וידה על התחתונה באזורים כולם בסיבוב בשני המכריע, הובסה. בבוכהלטריה הפשטנית זה גם נכון. מרי לה פן עצמה לא נבחרה בצפון. אחייניתה הצעירה בדרום, לא נבחרה אף היא, אבל שתיהן מוליכות אדווה של פחד מפני הדמוקרטיה וערכיה ומקציפות את גלי הזיהוי של הפטריוטיות בשנאה לזר, לשונה, לאיזון כהשקפת עולם, ואת הבוז להידברות פנים צרפתית המוקעת כרופסת, כמוגת לב, כחסרת חוט שידרה. באלפיים שבע עשרה תצטרך הרפובליקה לבחור את דרכה, ואלא אם כן השמאל יתרענן והימין יציע לאזרח אלטרנטיבה יצירתית, והשתיים יקראו לאלקטורט הצרפתי להכריע ביניהן, עלולה מרי לפן לדהור אל קו הגמר ולהשאיר את צרפת על שני אגפיה הקלאסיים מאחור. לבד מזה, החזית הלאומנית של הסיבוב הראשון תיזכר יותר מאשר החזית הלאומנית המובסת של הסיבוב השני, כי בראשון היא רצה מול שלושה ויצאה מנצחת ובסבוב השני היא רצה מול איחוד והפסידה. גם השמאל וגם הימין עלולים להתפשר עם צילה המאיים של הגברת הראשונה של החזית הלאומנית, להשיל קצת משלהן ולהתעטף קצת משלה ולצאת לרחוב בשמלה הנהיית לא בטובתה טריקולור מטושטש שאינו יכול לכבוש את לב הציבור. בבחירות לנשיאות לא יהיה איחוד. או סרקוזי או הולנד במונחים של היום. עד להיום הזה לא נראה כי לשניהם גם יחד יש מספיק spirit ביין אותו הם יודעים למזוג לגביעי הצרפתים שנפשם יוצאת להתבשם במזג מתסיס, חדשני, במשקה של המאה שנייה של המילניום השני שאינו דומה בכלום למה שקדם לו. אני מודה כי גם אני נחרדתי לאחר הסיבוב הראשון יותר משאני חרד עתה, כי אחר הכל גם קרב הבלימה המוצלח מורה על היכולת של הדמוקרטיה הצרפתית, של כל דמוקרטיה, לגייס כוחות על סף תבוסתה כדי לייצר תקווה חדשה. זה מעודד. אבל לא יותר מזה. זה לא מרגיע. העולם מסובך וככל שהוא מסובך יותר כן גדלים סיכוייה של הפשטנות, והשטחיות, והחד ממדיות להשתלט עליו. מציאות מורכבת קורצת לכורת שיבא ויכרות את הסבך בהינף אחד, ונואשת מהמתין לגואל שינתב דרך למרחב בלי להפוך אותו לערבה קרחת. צרפת, אירופה, העולם כולו, למדו הערב כי יש לדמוקרטיה פוטנציאל לקום מן המפולת. עדיין הם צריכות לשנס מותניים כדי להנשים את העולם באמונה כי הדמוקרטיה אינה חולשה, כי היא אינה 'פוליטיקלי קורקט' אלא קורקט, פשוט, בלי תוארי לווי, כי האלטרנטיבה לדמוקרטיה היא נמהרות אל מדוחי שווא ותרופות אליל פוליטיות. זה לא קל. זה מחייב התחדשות של הרעיון כי סוף דבר אין למדינה ואין לעולם חידוש מפתיע יותר מאשר הידברות מכובדת ומכבדת בין כל הדעות וכל ההשקפות וכל הדתות וכל הרוחות, כי שנאה כמוצא מן החרדה מאיימת תמיד על השונא שבעתיים משהיא מאיימת על השנוא. הדרך אל ריענון הישן היא חידוש שאין לו יחסי ציבור מרתקים....