פרשת השבוע שלנו חותמת את ספר בראשית ובה מתוארים שלבי הפרידה של יעקב מבניו, מותו וקבורתו. בסוף גם כמה פסוקים על מערכת היחסים בתוך המשפחה לאחר שהסתלק ראש המשפחה. הבקשה הראשונה של יעקב, כאשר הוא מרגיש שהגיע לסוף ימיו בעולם הזה, מופנית אל יוסף (בראשית מז): [כט] וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. [ל] וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם... יוסף, כמובן, נענה ומבטיח: ...וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. אבל יעקב אינו מסתפק בהבטחה, הוא מבקש התחייבות מוחלטת: [לא] וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע, לוֹ... בתגובה, יעקב מודה לו בדרך הכי עמוקה: ...וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.
לכאורה, זה סיפור פרטי שלא ברור מדוע התורה מאריכה בו כל כך. בסדר, ליעקב היה חשוב להיקבר דווקא בארץ כנען, בקברות אבותיו, מה עוד שהיה לו מקום מוכן במערת המכפלה, אבל לאורך הדורות הרבה יהודים השתדלו מאד, לפחות, להיקבר בארץ, ולא נעשה מזה עניין גדול. חכמינו ז"ל הציעו כמה הסברים לבקשה הזאת של יעקב ואין ספק שכיוונו אל האמת. השאלה שלנו היא, מה אמורים ללמוד מהסיפור הזה יהודים שחיים בארץ ישראל ובכלל, כשלושת אלפים וחמש מאות שנה אחרי קרות האירועים הנ"ל. וגם, הבקשה של יעקב היא כפולה: אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. אבל באמצע הוא מבקש: וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם. לכאורה, ציון השלב הזה הוא מיותר, שהרי כדי לקבור במערת המכפלה חייבים לשאת את הגופה ממצרים.
לצאת מהגלות הפנימית
במילים אחרות, הבקשה להיקבר בקברות אבותיו ולא במצרים היא טבעית, מובנת ולא היינו מתעכבים לדון בה. אבל ציון השלב ההכרחי לכאורה, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, טומן בחובו מסר נצחי לכל יהודי באשר הוא, אומר כ"ק אדמו"ר מלובביץ'. שכן מצרים היא המודל והשורש לכל הגלויות, כולל ובעיקר הגלות הפנימית של אדם בתוך הרגליו ונטיותיו הטבעיות. מיעקב אבינו אנחנו אמורים ללמוד לבקש ואף לדרוש, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, אל תשאיר אותי כלוא בתוך הַמְּצָרִים והגבולות שמציב בפני
העולם הזה, השקרי. האדם אינו יכול לפרוץ את הגבולות האלו בכוחות עצמו, הכוחות האלו חזקים ממנו. כדי להצליח הוא זקוק לסיוע של כוח נעלה מזה שלו. במצבו הנתון של יעקב, את הכוח הזה מייצג יוסף.
בפשט, מבחינה טכנית, הייצוג של יוסף את הכוח העליון שבכוחו להוציא את יעקב ממצרים, נובע מעובדת היותו השליט על הארץ. אלא שכל אחד מאתנו, ברמה כזו או אחרת, נמצא במצרים וצריך לשאוף לצאת משם. לא סתם לשאוף, לדרוש בכל תוקף וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם. וכמובן, היחיד שבידו הכוח לשאת אותנו ממצרים הוא הקב"ה. כי המצרים שלנו אינו עניין של מקום מוגדר על פני כדור-הארץ. המצרים שלנו הוא נפשי, רוחני, השקפתי. המצרים שלנו בלשון חז"ל מכונה "היצר הרע" זה שמושך אותנו כלפי מטה, להנאות נחותות שמציע לנו העולם הזה או לדבקות בהרגלים רעים שאימצנו לעצמנו. הבעיה שלנו היא שבכלל לא מנסים להתמודד עם ההרגלים האלה, לא מנסים לשנות.
לשאת באחריות
דומני שיהיה מדויק לומר כי מה שמאפיין אותנו הוא דוקא הרצון לשנות, אבל את הזולת. השמאלן חושב שאם הימניים יהפכו לשמאלנים, יהיה פה גן עדן ובדיוק להפך חושב הימני. העובדה היא שאלה גם אלה טועים. א' מפני שצריך ימין וגם שמאל, אחרת זו נכות. וב' כי כדי שיהיה לי גן עדן, לא הזולת צריך להשתנות, אני צריך. אבל זה קשה, כי זה אומר לקחת אחריות על כל מה שקורה אתי הן לטוב והן למוטב. כולל על יחסו של הזולת אלי. הרבה יותר פשוט לטעון שזה לא אני, זה הוא. לפעמים זה נכון, זה באמת הוא, אבל במרבית המקרים זה דוקא אני. זה נכון ברובד האישי של כל אחד ואחת וזה נכון גם ברבדים החברתיים למיניהם.
לכאורה, הימין נמצא בשלטון מספיק זמן כדי להשליט כאן סדרים בהתאם להשקפת עולמו. להוציא אותנו ממצרים למשל. אבל למעשה, הימין לא באמת שולט כי אין לו דרך ברורה, מוגדרת. לכן מצד אחד הטרור חוגג פה במלוא עוצמת רצחנותו ואנחנו - במקרה הטוב, מגיבים לאירועים ומצד שני, כל מי שמעלה דרישה לנקוט יד קשה כלפי מסיתים מבית - מוקע, גם על-ידי הימין, כימין קיצוני. כך נוצר מצב שטרוריסט ערבי שנלכד חי זוכה ליחס טוב בהרבה מזה שזוכה לו יהודי שהוגדר כטרוריסט על-ידי המערכת. אכן, מצרים במלוא תפארתה. הגיע הזמן לשינוי, לצאת ממצרים.