בואו נדבר רגע על סדרי העדיפויות שלנו כבני אדם. כמה משפחות אתם מכירים שיש להם חיבור לכבלים, טלפון חכם לכל אחד מבני הבית, הילדים לובשים מותגים, ובכל זאת הם מקבלים תרומה של מוצרי מזון, עזרה מגמחי"ם וצדקה?
כמה פעמים ביום יוצא לנו לשמוע במדינה שלנו את המושג "יוקר המחיה" ו"בלתי אפשרי לחיות כאן", אבל לראות אנשים מבזבזים כסף על נסיעות לחו"ל, בילויים ומותרות?
אני לא באה לשפוט פה אף אחד, אבל אני כן מנסה להעלות פה נקודה לדיון. נקודה שפוגשת כל אחד ואחת מאיתנו במשך החיים. אני יודעת שהרבה פעמים אנשים נולדים לתוך מציאות חיים קשה - מציאות חיים שבה אתה לא מסוגל לראות את האופק הרחוק, ומבחינתך העתיד המקסימלי שאתה מצליח לחזות בו בעיני רוחך זה מחר בערב.
הנאה רגעית ואם מדובר במצב כזה- אז למה לי לחסוך?! ולמה לי לשמור כסף לעתיד שאני לא יודע אם יגיע ואני לא מכיר באפשרות שלו בכלל? בוודאי שעדיף לי להוציא את הכסף שלי על הנאה רגעית כזאת שתספק לי הנאה עכשווית. וכן, גם אם לא מדובר במציאות חיים כזאת, לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים האלה שבהם אנחנו מרשים לעצמנו "להתפנק" גם בדברים מיותרים לכאורה, ו"מזה משנה מה יהיה הלאה"?!
ובכל זאת, אני רוצה לצאת כאן בקריאה. כן, קשה לחיות עם ויתורים, וקשה לחיות לא בשפע, מה שדורש מאיתנו לפעמים לוותר על הנאות החיים. אבל ההבדל בין צורך לרצון, הוא הבדל ששכחנו מקיומו בדור שלנו. אנחנו דור מפונק. דור שהופך הרבה רצונות לצרכים, וחושב שבלי מכשיר חכם, ובלי עשרה זוגות נעליים לפחות הוא לא יכול לחיות.
ונכון, זה לא פשוט לחיות ככה. בתרבות שבה אנחנו חיים, דור השפע מבלבל את כולנו. כל כך התרגלנו כבר לחיות בתחושת "מגיע לי" - אם זה מהמדינה, אם זה מההורים, מהמוסדות בהם אנחנו לומדים ועוד. הערכים שעליהם אנחנו גדלים מתערבבים לנו הרבה פעמים בראש ויוצרים אצלנו קונפליקטים אמיתיים בין "קשה לי" לבין "אני מתעצל, ו"אני מפונק", וכן, צריך לעבוד קשה בחיים, ולא תמיד הכל מגיע בקלות, ולא. לא חייבים לנו שום דבר. לא המדינה, ולא המשפחה. ומותר לקבל עזרה לפעמים, וגם מותר להתמרמר. אבל בסוף האחריות על החיים שלנו היא בידנו, ואם לא נפעל לשינוי בחיים שלנו ונלמד לנהל את עצמנו ואת הכסף שלנו זאת תהיה אשמתנו בלבד ולא יהיה לנו את מי להאשים בכך.