בֹּא
בֹּא אֶל אֲבִי הַטֻמְאָה בֹּא
וֶאֱמוֹר מַה יֵהֵא סוֹף פַּרְעֹה
סוֹף צַדִּיק לֵתְחִיָּה וְסוֹף רָשָׁע לִתְלִיָּה
לֹא יִנָתֵן לָרָשָׁע לְהִמָּלֵט בְּמַעֲשֶׂי רְמִיָּה
כִּי הַמְרָחֵם עַל רָשָׁע מִתְאַכְזֵר עַל צַדִּיק
וְהַצּוֹעֲקִים חָמָס קוֹלָם יֵשׁ לְהַשְׁתִּיק
וְדִין רוֹצֵחַ נִתְעַב אֵין לְהַמְתִּיק
בֹּא אֶל מְקֹור הָרֶשַׁע וְאֱמֹר
עֵת לְהִפּרַע וְחֶשׁבּוֹן לִסְגּוֹר
וְרַק שׁוֹפֵט צֶדֶק עֹול רָשָׁע יִשְׁבּוֹר
כִּי הַפִּנְקָס פָּתוּחַ וְהַיָּד רוֹשֶׁמֶת
וְלֹא יִמַּלְטוּ עוֹשֵׂי פֶּשַע מִיָּד נוֹקֶמֶת
וּפִרְעוֹן הַחוֹב יִּפְרַע הָרָשָׁע בְּבֹא יוֹמוֹ
עֵל שִׂנְאָה וְאֵיבָה יִפְרַע כֹּל חוֹבוֹ עַד תֻּמּוֹ
הגיעה העת להפרע
בֹּא אל פרעה כי הגיעה העת להיפרע. ידוע כי מדובר עתה במכת
הארבה מכה שמונה שבאה אחרי שבע המכות שכבר קבל פרעה ועמו על הָעַוְלוֹת שעשו לישראל. הקב"ה אומר למשה לך אל פרעה ודע כי הוא יתחרט ולא ישלח את העם יען:
כי אני הכבדתי את לב פרעה ואת לב עבדיו למען שִׁתִּי אֹתֹתַי בקרבו אלה בקרבו (י/א). אומנם פרעה הֻכָּה קשות והיה כבר מוכן לשלח את ישראל מאצלו, אלא שבכך לא היה מקבל עוד שלוש מכות עיקריות, שהן בבחינת ענישה ולא ריכוך לב פרעה, כי לב פרעה כבר התרכך והיה מוכן להענות לדרישת "
שלח את עמי", כי כאמור כבר הֻכָּה פרעה ב-
דצ"ך עד"ש נותר להשלים עוד "
אח"ב" (ארבה חֹשֶׁךְ, מכת בכורות). בהלצה היו אומרים קדמונינו בליל הסדר בהגיעם למנין המכות: דצ"ר שוה ל-"יצק" עד"ש שווה לעדשים ב"אח"ב" שווה לקערה, כלומר חסרה עדין הקערה לכן חזק הקב"ה את לב פרעה לתת לו את הקערה כ-אח"ב. רבותינו ז"ל אומרים כי הקב"ה רצה להכות ולהראות את כוחו גם לבני ישראל, מאחר שבהתחלת הסתיגו אלה ממשה ואהרן ואף עוררו התנגדות למהלכי משה ואהרן, לכן רצה הקב"ה להראות להם את נחת זרועו הנטויה:
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (י/ב). בעשותו כן הקב"ה גרם מצד אחד להאדיר שמו בקרב בני ישראל ומצד שני להיפרע מפרעה על העינויים והסבל שגרם לבני ישראל תחת שלטונו.
מטרת הוצאת ישראל ממצרים
המטרה של יציאת ישראל ממצרים היא לא רק לשחררם מעבדות, אלא גם כדי לקיים את הכתוב שאמר הקב"ה לאברהם: ...
כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי דן אנכי... (בראשית טו/יג) על ישראל להשלים את תקופת ארבע מאות ושלושים השנים שמזכרו בפרשה כזמן ישיבת ישראל במצרים ולמעשה 220 שנה ישבו בארץ כנען בטרם היו לעם ו-210 שנו במצרים מאז ירידת יעקב לארץ מצרים. אמר הקב"ה לאברהם גם:
וגם את הגוי דן אנכי. כאן
הגוי הוא פרעה ועמו וגם את הכנענים ועל כן הקב"ה מקשיח את לב פרעה כדי להשלים את הענש שגזר על פרעה ועמו. אלא שכל המהלך שהתחיל בו משה נועד להוצאת ישראל ממצרים מצד אחד ומצד שני לתת להם את התורה ולאמצם כּעַם ה'. המטרה השנייה במעלה היא הולכת בני ישראל על-ידי משה ואהרן והבאתם לארץ כנען לרשת אותה כפי שהבטיח זאת הקב"ה לבני ישראל תחילה לאברהם ואחר כך ליצחק ולאחר מכן ליעקב. ברם, המהלך התחיל בהבאת דבר ה לפרעה:
שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדוּנִי (י/ג)
ופרעה במכת "ברד" אמר למשה ואהרן:
לכו עבדו את אלוהיכם (כאן נוספה גם שאלה).
מי ומי ההולכים (י/ח)? כוונת פרעה כי רק הגברים ילכו לעבוד את אלוהיהם, כי הרי הנשים והדרדקים לא עושים זאת, לכן רצה שהנשים והילדים ישארו אצלו כבני ערובה במצרים, משה ענה לו:
בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו (י/ט). יהי כדבריך אמר פרעה והזהיר את משה:
יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי "רעה" נגד פניכם (י/י). פרעה התכוון לאמר: לא ילקקו דבש כי
"רעה" תפגוש אותם. במדרש אגדה מסופר כי יש כוכב אחד ששמו "רעה" לכן פרעה מזהירם מפני ה"רעה" כי כשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה לְהָרְגַם אמר משה בתפילתו: למה יאמרו מצרים לֵאמֹר ב"רָעָה" הוציאם (שמות לב/יב). אלא שמשה ואהרן לא שעו לאזהרה זו אז נאמר:
ויגרש אותם מאת פני פרעה. למרות הלשון הבלתי ברורה מי גירש אותם. דעת חז"ל פרעה הוא שגרשם, ומיד מהסכמתו, כי הקב"ה חזק את לבו ןמכת "
הארבה" השמינית במספר החלה ללא הקדמות כבמכות קודמות.
היושב אינו יכול לעמוד והעומד איננו יכול לשבת
מכה תשיעית היא מכת ה"
חֹשֶךְ" שלפי הכתוב היה זה חושך שניתן למישוש שכפה על מקומו. ובכך מי שישב לא יכול היה לעמוד ומי שעמד לא יכול היה לשבת. זה חושך מיוחד. כאשר יש אפלה מוחלטת אנו קוראים לזה "
חושך מצרים". לדברי רש"י: היו רשעים מבני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים ולא רצו בחרות והם היו רוב מנינם של בני בני ישראל (4/5), שלדברי חז"ל אלה מתו במצרים. דעה אחרת אומרת, אלה נטמעו במצרים ואבדו לעם ישראל, לכן ההתבוללות וההטמעות בעם זר בימינו ובכל הדורות הביאו לדלדול מספר בני עמנו בגויים. זה גם מלמד מדוע קשה על הורים בנישאי תערובת של ילדיהם, כי הם נוטשים את מורשתם ומוצאם. מכת הָחֹשֶׁךְ גרמה למצרים שלא לראות בבושתם של אלה מבני ישראל שבחרו בעבדות ודחו את החרות. כי אז המצרים היו אומרים על אלה מבני ישראל: "אף הם לוקים כמונו". למעשה דֻבַּר על סיבה נוספת - הגשמת דבר אלוהים אל אברהם שאמר לו:
וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ויצאו (בני ישראל)
ברכוש גדול. בני ישראל נצלו את החושך וחפשו את כליהם שנגזלו מהם על-ידי שכניהם המצרים, לכן בתום מכת החושך הלכו ובקשו כלים אלה מהמצריים, אך המצרים היו אומרים לישראל, אין לנו כלים כאלה ובכך שיקרו וישראל אמרו להם ראינו את הכלי אצלכם שנמצא במקום פלוני הוא... מתברר כי מכת
חֹשֶׁךְ, לא הכניעה את פרעה, שנאמר:
ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם (י/כז). למעשה המכה המכרעת הייתה העשירית -
מכת בכורות, אשר לפי דעת חכמים מכה זו לבדה הייתה שוברת את התנגדות פרעה והיה משלח את בני ישראל מארצו, אלא שהקב"ה בחר לקבוע אותה עשירית, כדי להביא על פרעה ועמו תשע המכות כענישה, על ענותם בני ישראל והעבדתם בפרך.
עוד מטרה יש להוצאת ישראל ממצרים
הוצאת בני ישראל ממצרים, נועדה להפוך אותם לעם ולא להשאירם כמקבץ אנושי - צאצאי יעקב ובניו. כפי שראינו חֹדֶשׁ ניסן שהוא השביעי במספר החודשים של השנה, נקבע כראש חדשים לישראל כי ביום זה בני ישראל הי לעם. תאור זה משתקף גם מלשון הפסוק:
והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מצרים (יג/ח). הקב"ה קרבנו אל הר סיני ונתן לנו את התורה אשר צריך לשאת אותה ולהניחה על לוח לבנו ובין עינינו שנאמר:
והיה לאות על-ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך (יג/ט). מכאן מצות התפלין מקשרת כל יוצא מצרים כעם. שכלאחד ממנו אומר פעמים מדי יום:
שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. דבר זה מסלק ספקות והספקנים שאינם משלימים עם נס היציאה ממצרים. הפרשה באה להדגיש גם אחת מצוות התורה האומרת:
תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם (יב/מט). וזכרו את היום שבו הוציא ה' אתכם ממצרים. לעתים עולה השאלה האם הקב"ה נוהג בעולמנו כפי שנהג בפרעה ובעמו, דהיינו תחילה מקשיח את לב אויבינו ומשנאינו וּמְעַוֵּר עיניהם והופכים לכהי חושים וּמְשַׂמֶּה את עיניהם עד שהם יראו בקרבן תָּקְפָּן והתקפן קָרְבָּן? האם עידן פרעה לא חלף מן העולם? והתמוה והמוזר ביותר היא העובדה, שתורת ישראל שֶׁשִׁמְשָׁה יסוד
להתהוות הנצרות וזו פַּעְלָה בתקופת האינקויזיציה להעביר יהודים על דתם ולהעלות את הסרבנים על מוקד ובמצב הטוב לגרשם. גם האיסלאם, כלשון הכתוב בקוראן (במקרא שלהם) בִּסֵּס את אמונתו על התורה וקם ורוצח כל מי שמסרב להתאסלם (להתמסר טוטאלית לאיסלאם) לכן הסכסוך בין ישראל לבין עמי האיסלאם איננו על הארץ אלא על עצם קיומנו כעם, כי הלא מרחבי אסיה הענקיים הם בחזקתם. הם נוהגים כפרעה וסופם יהא כסופו של פרעה
תָּמוּהַ מַדּוּעַ אֵין לוֹמְדִּים מְהַהִסְטוֹרְיָה הֲרֵי זוֹ הָיְתָה הַמְצִיאוֹת וְלְִֹא בַּתְּאוֹרְיָה
הַמְסָרֵב לִלְמוֹד לֶקַח מִן הֶעָבָר הַמָּר עוֹצֵם עֵינָיו מִראוֹת כִי סוֹפוֹ מָר וְנִמְהַר
כִּי הַמִּתְנַכֵּל לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָמַד מֵהֶעָבָר וּמִתְעַלֵּם מִמָּה זֶה הִתְחִיל וְאֵיְך זֶה נִגְמַר
גָּם לֹא חָפֵץ לָדַעַת מִי מוּבַס וִּמי מְנַצֵּחַ וְ"המאמין" הָיָה מְמֵטִיף תָּמִים לְרוֹצֵחַ (כינוי למוסלמי)
וְכִי הַ"ּמַּאֲמִין"בִּשְפִיכוּת דָמִים בְּבוֹא יוֹם הַדִּין אַל יְצַפֶּה לְרַחֲמִים
וְּאָנו אוֹמְרִים צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִי
שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים שֶׁל עַמִּי
וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל מְעַל הָאָרֶץ
וְּהוּא לֹא יָדַע כִּי בְּכַךְ דִינוֹ חוֹרֵץ.