בישראל של שנת 2015 ישנם נערים ונערות רבים אשר איבדו את אמונתם במערכת החינוך. "ילדי הרחוב" כך הם נקראים. הרבה שאלות עולות כאשר חושבים עליהם - מי הם אותם ילדים/נערים? מה קרה במשפחה? האם הגיוני שילד יגדל ללא קורת גג? איפה מערכת החינוך/הרווחה? איפה האמונים להוצאתם מהרחוב? איפה מי שמסביר להם על הזכויות שלהם? ועוד.
בשנת 2015 התארח פרופ' בן אריה, מרצה וחוקר בבית-ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ומנכ"ל מכון חרוב, בתוכנית טלוויזיה "פנים אמיתיות". בתוכנית הגדיר פרופ' בן אריה את ילדי הרחוב כך: "אלה ילדים שהמשפחה בגדה בהם, הם לא יכולים לבטוח לא במשפחתם ולא בביתם. ברגע שהבית הופך להיות מקום מסוכן עבור הילדים, אז הם מחפשים מקום אחר וברגע שהם מצאו מקום אחר, שהוא לטעמם בטוח יותר מהבית הפרטי שלהם, אז לשם הם הולכים ושם הם מבלים את רוב זמנם".
"ילדי הרחוב" עסוקים בקיבוץ נדבות, בלשונם "מגביות". אלו נערים המשתייכים לכל שכבות האוכלוסייה, מכל המגזרים והעדות. שם אין אפליה, אבל יש יחסי כוחות - יש את החלש והחזק. רווחת שלום הילד - האומנם?
הגדרת השירות לילד ונוער: "השירות מופקד על הגנתם, שלומם ורווחתם הפיזית והנפשית של ילדים ובני נוער עד גיל 18, אשר נמצאים במצבי סיכון וסכנה במשפחותיהם, בקהילת מגוריהם או בכל מקום אחר במדינה. מטרתו המרכזית של השירות היא לאתר אותם, לטפל בהם ולהציע להם ולהוריהם שירותים אשר יעזרו למנוע או לצמצם את הסיכון" (מתוך אתר האינטרנט של "האגף לשירותים אישיים וחברתיים").
לנוכח מצב הנערים, ניכר שהשירות לילד ונוער מבצע את תפקידו באופן חלקי ויכול להיות שגם לקוי, מכיוון שיש בישראל תופעה נוראית של נערים שגרים ברחוב. ייתכן כי אנשי השירות עסוקים בפתרון סוגיות חינוך אשר באות על חשבון הטיפול באותם נערים או שחסרים אנשים שיספקו מענה לבעיה חברתית זו. בכל אופן, הסיבה לאי הטיפול בהם, אינה ברורה.
האם אחד מאיתנו יכול לדמיין את עצמו ללא קורת גג כשיורד גשם? אנו טרודים בעיסוקינו האישיים - חשבונות החשמל / מים / גז שעלינו לשלם, ביחסים שלנו עם אחרים ובהתקדמות האישית שלנו. ילדי הרחוב אינם טרודים, אלא הם שורדים - גונבים או מקבצים כסף על-מנת לאכול, מחזיקים סכין על-מנת להגן על עצמם מפני כל פגיעה אפשרית ועוד.
"רוחות רפאים מהלכות" - כך הם מרגישים. עלינו כחברה מוטלת החובה לשים לב אל אותה נערה שמסתגרת ובוחרת לשתוק יותר מהרגיל ואל אותו נער שמחייך יותר מדי ובעצם מבפנים הוא כבר איבד תקווה. ייתכן כי אלו המקומות המפחידים אותנו כאשר אנו מעוניינים להתרחק מהם. אך אל לנו להתעלם מכך, מכיוון שאותם ילדים זקוקים לנו. גורמים רבים כשלו עם אותם ילדים ונערים וככל הנראה הם בחרו להיות ילדי רחוב, בחירה שמובילה לעתיד מעורפל. ייתכן כי ישנם נערים אשר עבורם השינוי יהיה מאוחר מדי, אך לא לשאר. הדרך קשה, אבל היא אפשרית, כי אם רק נדע כחברה סולידרית והומנית, כאנשי חינוך ורווחה להיות שם עבור אותם ילדים ונערים, העתיד שלהם יכול להשתפר, עם יותר תשומת לב והכוונה מצד גורמים מהותיים, הם יכולים לבחור להישאר במסגרת הנכונה.