בראשית דבריי אני חייב לציין שרשימת ביקורת זו על ספרו של חברי הוותיק אליעזר (לונקה) גוטליב, "יונק דבש וכיסופים", אינה אוביקטיבית בעליל. לונקה הוא חבר אישי ותיק שלי וגם חבר לדרך החתחתים הארוכה של המאבק הבלתי מתפשר בשחיתות הציבורית שבה התחלנו לצעוד לפני למעלה משני תריסר שנים, כאשר הקמנו את תנועת "אמיתי" (אזרחים למען מנהל תקין), שבאה למלא את החלל הריק שהותירה אחריה "שורת המתנדבים" שפעלה בשנותיה הראשונות של המדינה.
העובדה שלונקה מציין את שמי בהרחבה בספרו ולאו-דווקא לשלילה, "מסמנת" אותי מראש כבעל חוב כביכול. גם העובדה שלונקה זכה לאות הוקרה של אומ"ץ על מפעל חייו היא מחמאה גדולה עבורו ובעת ובעונה אחת מגבלה אתית לגביי.
אודה ואל אבוש, לונקה הפתיע אותי בספרו החדש, הרביעי במספר, שבו הוא משרטט בכתיבה מבריקה וקולחת, משולבת בדמע ובצחוק, לעיתים בנימה פילוסופית, פרקים משורשיו ומילדותו בפולין וברוסיה, בן למשפחה שהוכחדה בשואה; נעוריו בקיבוץ הישראלי לוחמי הגטאות בעל השם הסמלי; הקריירה המפתיעה שלו כאיש מודיעין בכיר בצה"ל; טרגדיות משפחתיות ואבל אישי נוכח אובדן המצפן המוסרי של המדינה שהוא כה אוהב.
רק בזכות חוסנו הנפשי הבלתי נדלה של לונקה והרוח האופטימית שמלווה אותו ללא הרף, הצליח להרחיק מעצמו ומבני משפחתו את מידת הרחמים וההשתתפות בצער של חבריהם הרבים.
במנות קצובות
לכאורה, הספר "יונק דבש וכיסופים" לוקה בעיקרון של "תפסת מרובה לא תפסת", מאחר שלונקה אינו מוותר וחושף לראשונה בספר בצד הסיפורים האישיים והמשפחתיים הנוגעים ללב שורה של פרשות שחיתות ציבוריות שבהן טיפל. אבל בזכות עריכה מקצועית מעולה של לילך רון, הספר רצוף לאורכו דילוגים בין אירועים ומקומות, ובדרך זו הקורא מקבל את המידע במנות קצובות מבושלות ואפויות היטב.
לעיתים נדמה היה לי כי לונקה נוטל על עצמו משימה כבדה מדי כאשר אינו מסתפק בניתוח שורה ארוכה של דמויות שהוא נתקל בהן בתחנות שונות של חייו וגולש לנושאים קוסמופוליטיים עד כדי דאגה לגורל האנושות. אבל הוא משכיל לרדת בהקדם לקרקע המוצקה כמי שיודע את מקומו ומודע למגבלותיו להתמודד עם נושאים שגדולי הפילוסופים שקעו בהם.
מה המסר?
במהלך קריאת הספר שאלתי את עצמי לא אחת על אודות המסר שמבקש לונקה להעביר בספרו. לונקה מנסה להשיב על כך בהקדמה: "כוונתי להביא בני הקורא את הממד ההיסטורי שחייתי בו ולשלב את קורות חיי ותפיסת עולמי תוך התבוננות סקרנית על סביבתי, על האדם וההוויה האנושית". ללא ספק יומרה גדולה. האם הוא עמד בה?
למען האמת, הופתעתי במהלך קריאת הספר מהיכולת של לונקה להתמודד בעת ובעונה אחת עם גיוון של נושאים תוך שמירת החוט השני של ראיית הטוב שבעולם, גם במקרים שבהם הרוע והרשע שולטים.
מדוע קרא לונקה לספרו הרבגוני "יונק הדבש והכיסופים"? הבת יובל נותנת בסיום הספר את התשובה: "אבא שואב, בולע, גווע כל דבר שיש לעולם להציע. הוא בולע את הטוב, את הדבש ולא את העוקץ".
מאחר שלונקה ואני היינו חלוקים בכל זאת במרוצת השנים בכמה נושאים עקרוניים, ואני איני מטבעי אופטימיסט ללא תקנה כמוהו, אני גאה בו על כיסופיו לעולם הטוב. עולם שנעלם.