הטור של פריצי

בינואר 2016 נכנסו לישראל 165,000 תיירים. באותו חודש יצאו מישראל לחו"ל 300,000 ישראלים. מסתבר שבכל שנה ישראל משגרת לעולם יותר תיירים ממה שכל העולם כולו מעניק לה חזרה, כאילו שישו נולד בפריז ונצלב בפלורידה, וכל מאמיניו כאן דוהרים עקבותיו. כמות הטיסות ומספר התיירים צומחים וגדלים בכל העולם בממדים מדהימים, אבל בבתי המלון שלנו נרשמה ירידה של 28% בהשוואה למצב שמלפני שנתיים (טרם המבצע האחרון בעזה). ירידה זו היא גם אחד האינדיקטורים היכולים להעיד מה אזרחי העולם חושבים עלינו באמת. זו כבר לא פוליטיקה של ממשלות, זה גם לא פקידים עויינים ממשרדי חוץ זרים. זה האזרח העולמי הפשוט והרגיל, שייתכן אפילו שהוא חולם לעלות לקברו של משיחו ולצעוד בעקבות סיפורי התנ"ך והברית החדשה, או כזה המבקש לקיים מצווה דתית ולהתפלל בהר-הבית (ויש מיליארד מוסלמים בעולם שהתפילה בהר-הבית היא חלק ממצוות דתם, וחלקם גם באים לכאן אפילו מאינדונזיה הרחוקה, רק כדי לעשות זאת). אבל האזרח העולמי הזה מפחד לבוא לכאן, לעיתים נרתע מאיתנו, ואנו גם יקרים עבורו עד טירוף. רמת המחירים הישראלית הפכה את התיירות כאן ליקרה במושגים חסרי פרופורציה. די לראות מה המחיר שנדרשת משפחה ישראלית לשלם כאן עבור חופשה (ולכן היא טסה לבסוף ליוון או לאיטליה), כדי להבין מה דורשים מתייר זר המבקש בסה"כ לשכור כאן רכב, לגור במלון סביר לאכול ארוחת צהריים. במחירים המטורפים שלנו, מה הפלא שסוכני הנסיעות בחו"ל מפנים את לקוחותיהם לחופשות וטיולים במיאמי, בברזיל, בפריז ואפילו ביפן. כן. אפילו יפן כבר זולה יותר מישראל עבור התייר העולמי. עכשיו תוסיפו לזאת את הפיגועים והמבצעים הצבאיים, ואת התבטאויות הממשלה ושריה החכמים שעוד מוסיפים דלק למדורה, ותבינו למה אפילו המותג התיירותי הכי מוכר ומפורסם בעולם, כמו ירושלים, לא מצליח לשווק את עצמו ולמה המדינה ריקה מתיירות. תסתכלו במסעדות, תסתכלו בחנויות, תסתכלו במלונות. ריק מתיירים. זה לא רק הטרור. זו גם אווירה רעה שישראל מקרינה בחוץ ושלא עושה חשק רב לבוא לכאן לנופש באילת. כאן מירי רגב היא אומנם תוכנית בידור, אבל בחו"ל היא וחבריה המחוקקים היצירתיים מעמידים אותנו כמוסד אישפוזי. ישנן מדינות שחיות בכבוד מתיירות. ישנן מדינות שחיות טוב מתיירות, וישנה מדינה שתחילה הורגת את התיירות אליה ואז אורזת ונוסעת לה בעצמה לנופש בחו"ל. מעניין מה יישאר לה כשהיא תחזור.

השבוע פורסמו תוצאות מבחני פיז"ה משנת 2012, מבחן הבודק בכל העולם את יכולות והישגי התלמידים במתמטיקה, קריאה ומדעים. התברר שישראל נמצאת במקום האחרון בעולם המערבי, ומקרב כל מדינות ה-OECD רק טורקיה, צ'ילה ומקסיקו נמצאות אחרינו. כל שאר העולם הוא לפנינו, ובהרבה. המצב יותר מגרוע, ודי לציין ש- 33.5% מהתלמידים הישראלים התגלו במבחן כבעלי תפקוד נמוך במתמטיקה. בשנחאי, לשם השוואה, רק 3.8% מהתלמידים התגלו ככאלה. מעורר מחשבה ובעיקר צמרמורת. אפילו בקריאה בעברית התגלה כי כ-24% מצאצאי עם-הספר ההיסטורי אינם מתפקדים בה כלל, ובמדעים עלה שיעורם אפילו ל-29%. כל מילה מיותרת, מדינת ההיי-טק, מדינת ההשכלה, מדינת הטכנולוגיה והמדע, המדינה שכבר ב-1948 היה לה אחוז אקדמאים מהגבוהים ביותר במערב מתמודדת כיום מול טורקיה, אלבניה ופרו על המקומות האחרונים בהשכלה. אלה מוצרי בתי הספר שלנו, זה דור העתיד, זו המציאות שגידל לנו משרד החינוך. לכן מותר, ואף חובה, לציין ולהזכיר את שרי החינוך ומנכ"לי המשרד שהביאו אותנו להשגים העלובים הללו. לאחר כל דברי התפארויותיהם הרבים במסיבות העיתונאים, לאחר כל חגיגות ה"רפורמות" המהפכניות שלהם, ואחרי עשרות ומאות המיליארדים שזרמו תחתם ללא מעצור ולכל עבר, מן הראוי שנכיר להם כיום את התודה על ההשגים המחפירים ועל התהומות החשוכים אליהם הם דירדרו את החינוך הישראלי על תלמידיו. ולכן נזכור ונזכיר את השרים המהוללים הללו ובכללם את אמנון רובינשטיין, זבולון המר, יצחק לוי, יוסי שריד, לימור לבנת, מאיר שטרית, יולי תמיר, גדעון סער ושי פירון, מי שהובילו והנהיגו את מערכת החינוך לכשלונותיה ההיסטוריים האגדיים והבלתי נשכחים. ועימם יבורכו ויוזכרו גם המנכ"לים המכובדים שלהם, שניהלו את המשרד על מאה אלף מוריו והביאו לכך שלתלמידים הישראלים יש סוף-סוף מכנה אמיתי משותף עם כל שכנינו המקומיים במזרח התיכון, מה שמבטיח לנו השתלבות מצויינת במרחב, השתלבות אינטלקטואלית ותרבותית גם יחד. וייזכרו במיוחד מי שתרמו לכך ובכללם אנשים כמו שמשון שושני (שכיהן 3 קדנציות כמנכ"ל משרד החינוך, כך שחלקו בכישלון הזה גדול במיוחד), זבולון אורלב, דן שרון, בנציון דל, שלומית עמיחי ורונית תירוש. ואם שכחתי מי מהם, הוא ודאי לא יכעס עלי, כי כל מי שכיהן בעשרים השנים האחרונות בצמרת משרד החינוך, אם כשר ואם מנכ"ל, ודאי ראוי לו לקוות שהוא ישכח ויועלם חלקו בכישלון הזה, וששמו ייעדר מרשימת הקלון הזו. אז סליחה אם שכחנו, אבל לא סלחנו, והצרה היא שבכל עת שאנו נתקלים בעוד איגנורנט מצוי, בוגר מערכת החינוך הישראלית, אנו גם נזכרים.