בכיתה ח', ניגשתי למבחני "הדסה" מבחנים שאמורים לחזות את ההצלחה של התלמיד בחיים, האם מתאים לו ללמוד בגרות עיונית או שמא מתאימה לו עבודת כפיים. כמו שאר התלמידים בבית הספר שלי, לא למדתי למבחנים הללו. זמן מה אחרי המבחנים, קיבלנו מעטפה עם תוצאות אותן אימא שלי לא הסכימה שאראה. כמו כל ילד סקרן, באישון לילה, פתחתי את המעטפה, שם היה דף מלא בגרפים שמסביר מדוע לא אצליח להוציא תעודת בגרות מלאה וממליץ שאפנה ללימודי נגרות.
באופן אישי הרגע הזה נחקק לי בזיכרון. מה מרגיש ילד שרואה תוצאות כאלה?! או תעודה עם ציונים נמוכים?! את המבטים המאוכזבים של ההורים שלו, או אפילו יותר חמור מזה, רואה את תוצאות האבחון הפסיכו-דידקטי שלו באורך 30 עמודים המפרטים את כל הכישלונות שלו במבחנים המוזרים הללו וצופים לו כישלון בהמשך דרכו. אומרים שהוא צריך ריטלין, חינוך מיוחד ועוד.
"זורקים" את אותו ילד בכיתת חינוך מיוחד שבד"כ ממוקמת בקצה המסדרון, היא נקראת ט'9 או מספר הזוי אחר, והתלמידים הללו הופכים להיות מושא ללעג של חבריהם לשכבה. "כיתה טיפולית", "כיתת אוטיסטים" קוראים להם. לא פלא שנוצר כאן היפוך תגובה אצל הילד והוא הופך לשונא הגדול ביותר של בית הספר שלו, המקום בו הוא אמור להרגיש בטוח וחופשי, המקום שאמור להגן עליו ולתת לו את האפשרות לבטא את עצמו, המקום בו הוא נמצא מירב שעות היום.
ככה מגיעים תלמידים חדשים לתיכון בו אני מלמד תיכון אתגרי לנוער בסיכון. אחרי שהם לא מאמינים יותר במערכת, שונאים את המורים ורואים בהם אויבים, אך מעבר לכך, רואים בעצמם כישלון, יודעים שהם לא יצליחו לעמוד ברף.
בכל שנה, אני מספר לתלמידים שלי את הסיפור שלי, על מבחני הדסה. ואז אני מספר להם שסיימתי שלושה תארים במשפטים בהצטיינות, אני מספר להם שאני עורך דין, שלמדתי באוניברסיטאות היוקרתיות והנחשקות בעולם. ואם אני יכול גם הם מסוגלים ויכולים. אנחנו מעלים על נס את ההצלחות שלהם, מכבדים אותם, מדברים אליהם בגובה העיניים ובעיקר באמת מאמינים בהם! מאמינים בכל ילד, לא מוותרים לאף אחד ועל אף אחד ויודעים שרק אם הם יאמינו בעצמם יגיע רחוק.
מורים בישראל מתחלקים לשני סוגים: כאלו שמגיעים ללמד בגלל התנאים הטובים, השעות הנוחות והחופשים, וכאלה שמגיעים מתוך תחושה אמיתית של שליחות ורצון כנה להשפיע, לעצב ולהצמיח את הדור הבא לערכים של אחריות, חמלה ואהבת הארץ. מורים מהסוג האחרון, הם אנשי חינוך אמיתיים שיעשו הכל כדי שהתלמיד שלהם יצליח ובשבילם העבודה הזו לא פיקניק. היא עבודה קשה, סיזיפית, מתישה ומעצבנת אבל בסוף, היא העבודה החשובה ביותר בעולם.
אני חושב שאחרי שנים בעבודה עם נוער בסיכון, נוער נורמטיבי וסתם נוער שמתקשה, גיליתי את המתכון האישי שלי לחינוך אמיתי ומשמעותי. אני לא מדבר איתכם על פדגוגיה חדשנית או דידקטיקה פורצת דרך. כל אלה אני בטוח שמורים ברחבי הארץ כבר עושים. אני מדבר איתכם כאן על הקשר האישי שבין מורה לתלמיד.
משרד החינוך השכיל רק בשנים האחרונות להבין את חשיבות הקשר הזה והכריז על תוכנית "מחנכים מסביב לשעון". פתח את בתי הספר בקיץ, ובמקום קייטנות נותן להם שיעורי העשרה בבתי הספר. יוזמה ברוכה אבל לדעתי לא מספיקה. הצוות ואני, דואגים להיות מעורבים בכל תחום חייהם של התלמידים שלנו, בין אם מדובר בליווי לתחנת המשטרה בגלל הסתבכות, שיחות אישיות לתוך הלילה, ביקורי בית, שיחות עם המעסיקים שלהם ובני ובנות הזוג שלהם. הקשר בנינו לא נגמר בסוף השעה האחרונה במערכת או בסוף חודש יוני, אלא הקשר הוא רציף 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כל השנה וגם בצבא. רוב הצוות בבית הספר שלנו מתנדב בסיירת הורים, קבוצת הורים שיוצאת בשעות הקטנות של הלילה, להיות שם עם ובשביל הילדים, בפארקים, במועדונים ובמקומות הקשים ביותר שלהם. אנחנו מלווים אותם, נמצאים שם בעבורם ומהווים המבוגר האחראי.
רק אחרי שמתחזק ביטחונו העצמי של התלמיד באמצעות חוויות הצלחה ונוצר קשר אישי משמעותי בין התלמיד למורה, מתחיל החינוך האמיתי. כאן המורה יכול לעצב את התלמיד כחומר ביד היוצר. פה מתחילה העבודה החשובה והאחראית ביותר בעולם. שום מקצוע אחר לא משתווה לו. אני לא מייצר עוד כסף לבעלי המניות, או הוצאתי פיצוי גדול יותר ללקוח שלי בעוד תביעה שהגיש נגד חברת הביטוח, במקצוע הזה - הצלתי חיים. הפכתי נער שלא האמין בעצמו לתלמיד, שיצא מבית הספר שלי עם תעודת בגרות מלאה. בשבילו - חותמת ממשרד החינוך, עם לוגו של מדינת ישראל שגם הוא שווה, שגם הוא הצליח לעבור את אותן הבחינות כמו כל שאר התלמידים בארץ.
אני רוצה לספר לכולכם שהמתכון הארוך והמייגע הזה מצליח! אומנם זו הדרך הארוכה, אבל בחינוך אין שום קיצורי דרך. השבוע הגיעה לבית הספר שלי וועדה שבוחנת את האפשרות להעניק לבית הספר את פרס החינוך הארצי. ביקור הוועדה גרם לי לחשוב שאנחנו עושים את הדבר הנכון עם התלמידים שלנו אבל מבחני "הדסה" לימדו אותי להאמין בעצמי ובדרך בה אני בוחר. ההודעות ששולחים לי התלמידים מהצבא, וההזמנות לחתונותיהם מחזירות אותי לתלם - פרס או לא פרס - אנחנו הצלחנו!
קוראים יקרים, הדברים הללו נוגעים לכל אחד ואחת מכם. תלמדו מהדברים שלי להאמין בעצמכם, להאמין בילדים שלכם, תהיו שם בשבילם לטוב ולרע ואל תראו להם אכזבה. תפתחו את הקשר האישי שלכם איתם, כנסו אליהם לחדר, תהיו חברים שלהם בפייסבוק, תשוחחו איתם, שיחות חולין ושיחות ברומו של עולם. תראו להם שאתם אוהבים אותם, שהם חשובים לכם, הם זקוקים לזה מאוד, הרבה יותר מאייפון חדש ונוצץ.