עֲבוֹדַת הַמִּשׁכָּן תָּמָה וְיֵשׁ חוֹבָה
נָתְנָה הַתּוֹרָה לִקְהַל ה' תְּשׁוּבָה
הָעָם תָּרַם וְלֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת
שֶׁלֹּא יִנָּתֵן לַצִּבּוּר הַזְכוּת לָדַעַת
כִּי זְכוּת זוֹ קַיֶּמֶת מִקַּדְמַת דְנָא
וּבִלְבָד שֶׁהַיְּדִיָעה אֱמֶת נֶאֱמָנָה
זֶה נֶאֱמַר בַּמִּקְרָא שָׁם בְּפִקּוּדֵי
כִּי צִיּוֹן בְּמִשְׁפַּט תִּפָּדֶה
אֵין לְהַאֲדִיר אָדָם אוֹ לָשִׂימוֹ לְאַל
זֶה חֵטְא גָּדוֹל לַעֲשׂוֹת אָדָם אֻמְלָל
כִּי הַדַּעַת אֵינָה סוֹבֶלֶת דְּבַר שֶׁקֶר
שְׁבְּעֶטְיוֹ יִגָּזֵר דִּין אָדָם בְּלִי חֶקֶר
זְכוֹר! אֵין שׁוּפֵט צֶדֶק אֶלָּא הוּא
גָּם אָדָם שׁחֲנָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
שֶׁתְּכוּנוֹתָיו קָבַע כֹהֵן מִדְיָן בְּעִתּוֹ
אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂוֹנֱאֵי בֶּצַע אָמַר יִתְרוֹ
וְרַק חוֹטַא יְשַׁלֵּם עַל חֶטְאוֹ
אנשי אמונה וְאֻמָּנוּת וְאוֹמָנוּת פקודי מסימת ספר שמות הופרדה מִוַיַּקְהֵל בגלל השנה הַמְּעֻבֶּרֶת שבה שני אדרים. על כן לא יהא האמור בפקודי מובן אלא אם נוסיף על האמור בְּהַקְהֵל העם על-ידי משה, כדי למסור לו מֶסֶר חשוב, ולהשאיר מקום לספק, כי העם תרם להקמת המשכו כסף וזהב ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וְעֹרֹת אלים מאדמים וְעֹרֹת תחשים ועצי שטים ושמן למאור ובשמים ואבני שהם ואנשים
חכמי לב, אנשי אֱמוּנָה וְאֻמָּנוּת וְאוֹמָנוּתונעשה שימוש בכל התרומה שתרם הציבור ען כן חוזר הכתוב ואומר בפקודי: אלה פקודי
המשכן, משכן הָעֵדֻת אשר פקד על-פי משה. עבדת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן וחוזר על שמות עושה מלאכת מחשבת שעשו הָאֻמָּנִים וְהָאוֹמָנִים במלאכת הקמת המשכן וכליו וכל פרט שצוה ה' את משה לעשותו. פתיחת הפרשה בדברים אלה, באה לתת לציבור לדעת את הנעשה בממון שתרם בדייקנות רבה. אנו נוהגים לכנות זאת: דין וחשבון, שחיב לְתִתּוֹ כל איש צבור המחזיק בכספי ציבור. המחזיק באוצר עליו להראות כי הכספים הוצאו למטרה לה נועדו, ולא נהגו בהם המחזיקים באוצר לעצמם. על כך אמרו קדמוננו באר"ץ בפתגם ערבי מֻכָּר:
מןִ כִּל דִסְתְ אְלוֹ לַחְסֶה, בתרגום מילולי: מּכֹל סִיר יֵשׁ לוֹ לִקּוּק ובתרגום חפשי: נוטל לעצמו חלק או אפילו חלקיק ממה שהופקד בידו להוציאו למטרה מוגדרת. בא משה ואמר לקהל ה' שהקהיל למטרה זו: עליכם לדעת כי לא נטלתי לעצמי חלק אל חלקיק ואפילו לא לַחְסֶה = לִקּוּק. הדברים האלה השמיעם לציבור למרות שאיש לא הטיל ספק בישרו של משה כי עליו אמר הקב"ה:
"לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכל-בֵּיתִי.."(במדבר ב/יז) נשה מֵהֵר כאומר:
זכות הציבור לדעת. למרות שאיתמר בן אהרן בן אחי משה היה אחראי כמו שר האוצר בימינו, קם משה ולקח אחריות מיניסטריאלית על עצמו.
ה שיעור ראוי לאלה ממנהיגינו שכשלו ונהנו הנאה יתרה מכספי הציבור . מה מקור הזהב, הכסף והנחשת ועוד תאור הקמת המשכן והחמרים שהושקעו בהקמתו מעלים תמיהה, מנין לעם עבדים שזה מקרוב יצא באישון לילה ממצרים בְּבָרְחוֹ מפני פרעה וחילו, עצי שטים, נְחֹשֶׁת כסף וזהב, ואבני שהם, עורות, בדים וכיוצא בזה. מדובר בחומרים נדירים. נאמר כי חלק גדול מחומרים אלה נלקחו שלל מהמצרים וחלק אחר ממלחמות ישראל בעמים שהתנכלו להם. לא מן הנמנע שחלק מסוים מהחומרים נקנה אצל עמים אחרים שנקרו בדרכם של ישראל בלכתם במדבר. החומר הַגָּלְמִי שנזכר עֻבַּד על-ידי אמנים והוכנו ממנו כל היתדות והלולאות והמסמרים והריקועים והפרוכת והמסכים ועוד כהנה וכהנה דברים שהצריכו עבודת נמלים על-ידי אנשים ונשים רבים כל כך, שהי הצורך לספק להם אֹכֶל וּשְתִּיָּה והוסרה הדאגה מהם לכלכלתם שלהם ושל התלויים בהם. בפרשת ויקהל התברר עוד כי היו שפע של תרומות עד שהיה צורך להעביר קול בכל המחנה: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הַַקֹּדֶשׁ. (ויקהל לה/ו). מכאן שעם ישראל עוד בראשית התהוותו כעם, פעל לפי הכלל: "כל ישראל ערבים זה בזה" ואפשר גם זה לזה. כך גם כאשר מתרחשת צרה על ישראל תמצא כל אחד ואחד ערב לחברו. תורם ומתנדב. ויש עוד פים אחרות לעם ישראל לא כל כך מחמיאות. אל תדון חברך לכף חובה בסך-הכל למדים אנו מהכתוב כי חובת האדם לדון את חברו לכף זכות, ולא לדון אותו לכף חובה כל עוד לא נקבעה אשמתו על-ידי משפט צדק. כי החושד בכשרים לוקה בגופו. משה כאן מכיר בחולשת בני האדם ללכת רכיל ומקדים תרופה למכה כאומר: אל חשדו בכשרים. אבל כדי שזה לא יקרה הממונה על האוצר או על הוצאת התקציב צריך להתנהג באופן שלא ישאיר מקום לחשד. לחיזוק אמירה שכבר נאמרה בהזדמנויות אחרות וטוב לחזור עליה כי יש בה כדי להזהיר מצד אחר ומצד שני כדי למנוע לזות שפתים בעניין זה נאמר ונחזור על הנאמר שוב: כהן שהיה נכנס ומוציא כסף מן הלשכה לקניית הקרבנות, היה צריך להכנס בלבוש שאין בו מכפלת, ולא במנעל ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמע, כדי שלא יאמרו שנתן לתוכם מכסף הלשכה. שאם הוא נהיה עני יומרו כי מעוון הכסף שנטל הוא נענש. ואם יעשיר יאמרו: מהכסף שנטל העשיר. אדם צריך לצאת ידי חובה שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל. דבר זה איננו צריך להעביר את האדם לקיצוניות הפוכה, שמעשיו יהיו מושפעים: מ"מה יאמרו". נראה כי משה שמע לחשושים עליו ורצה לסלק כל ספק קם והקדים את המלעיזים והולכי רכיל. (בתנחומא פקודי ז'). מסופר כי משה שמע ליצני דורו מתלחשים, או משיחין אחריו דהיינו מרכלים באמרם: והיה כצאת משה אל אהל מועד..... ( פרשת כי תשא לג' פ' ח') הביטו אחריו ואמר אחד לחברו: ראה צוארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו שותה משלנו .... וחברו משיב לו: ריקא אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי הכסף, על הזהב, שאין לו חקר ומנין, מה אתה רוצה שלא יהא עשיר? כששמע משה רכילות זו אמר: חייכם לכשתגמר מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון. שנאמר: ואלה פקודי המשכן וגו'... בכך מנע חשד ורכילות. שאם לא היה עושה את אשר עשה היה שמו מוכפש חלילה . לפיכך משה לא ראה עצמו פטור מהרחקת חשד ממנו. אף על-פי שבשולחן ערוך אנו קוראים כי, גבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם ואין הם צריכים לתת חשבון כי הציבור נתן בהם אימון ואם יש לו ספק לא צריך למנותם. כללים אלה אינם ישימים בימינו, כי יש כאלה שהתפקיד מסחרר את ראשם והם נוהגים מנהג עשירים פזרנים ועריצים כמי שאומר לעצמו אני ואפסי אין. משה מלמד כי כאן יש דִּין ויש דֵיָּן, ואין אתה חשפי לנהוג כְּאַוַּת נפשך. ועל אלה שנתונים למרותך, אל תתנשא עליהם ותנהג בהם מנהג עריצים, לא כל שכן שאין לפגוע בכבודם או בכבודן ולא בגופם/ן ולא בנפשם/ן של אלה, כי יש דין ויש דין ואין נסתר מנגד עיניו, ומוליך דבר רכילות אל אזני אחרים סוף מעשי רשעה זה שיתגלה והעברין יתן את הדין. כִּי לֶקַח טוֹב מָצוּי בְּפִקּוּדֵי לְהִתְקָרֵב זה אל זה אהדדי וְאַל לָנוּ לָשִׂים אָדָם מְנֻדֶּה וְשֶׁלּא יֻעֲמַד לְמִשְׁפַּט שָׂדֶה אֵין רָם וְנִשָּׂא כְּבוֹרֵא עוֹלָם וְאֵין שָׁפָל וְנָבָל כְּמוֹ הָאָדָם כְּשֶׁאָדָם מִמֵּטִיבוֹ מִתְעַלַּם בְּשַׁחְצָנוּת וְלֹא בּוֹשׁ וְנִכְלַם גָּם אִם הָאָדָם מוּרַם מֵעַם זֶה לֹא עוֹשֵׂהוּ תָּם וּמֻשְׁלָם הָאָדָם נִבְחַן בְּעִתּוֹת זַעַם כְּשֶׁהוּא נוֹהֵג כְּאַחַד הָעָם וְאַף מוֹנֵעַ לִבּוּי שִׂנְאַת חִנָּם וּמִמְצוּקַת דַּל לֹא מִתְעַלַּם וְאַף נִשְׁאַר לְשׁוֹלְחָיו נֶאֱמָן מֵּרֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וּלְאֹרֶךְ זְמָן אַל יִגְבָּהּ לְבָבְו וְיִתְנַשֵּא כִּי הָאֱמֶת נִבְחֵנֶת בַּמַּעֲשֶׂה שִׂים הָאֱמֶת לְפָנֶיךָ מַטָּרָה לֵךְ וּלְמַד זֹאת מְּהַהַפְטָרָה כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ חָשַׁק וְלֹא חָשַשׁ לֹא זָכָה לִבְנוֹת אֶת הַמִּקְדָּשׁ אֶת הַמִקְדָּשׁ בָנָה בִמְקוֹמוֹ בְּנוֹ שֶׁהֻמְלַךְ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה הִנֶּה אָנוּ מְסַיְמִים שְּמוֹת גָּם דִּקְדַּקְנוּ בְּכֹל אוֹת וָאוֹת עַל כַּךְ נֹאמַר כְּמִנְהָג הָעָם חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק לְעוֹלָם