בתקופה האחרונה התפרסמו כמה וכמה סקרים שניסו לתאר את מצב הרוח הפוליטי והאלקטורלי של אזרחי ישראל בימים אלה. לאחר שקראתי אחדים מהם, התברר לי שאין מדובר בנסיון אמיתי לבדוק שינויים בהשקפות או עמדות, אלא "בספינים" - הכנסת "קצת" רוח תזזיתית למערכת הפוליטית. כשל המאבק באינתיפאדה השלישית עד כה, מעורר ללא ספק אי-נחת ואפילו כעס בציבור. אבל הפוליטיקאים מבקרי ניהול המערכה - אופוזיציה וקו-פוזיציה - אינם מציעים למעשה שום דבר חדש. סיסמאות ההפרדה של בוז'י, ההסדר האזורי של לפיד ודרישות הזויות יותר ליוזמות מדיניות - כולם משקפים גישות שכבר מזמן אבד עליהן הכלח. גם הרעיונות הגורסים ששיפור המצב הכלכלי של תושבי איו"ש יביא לרגיעה אינם מעוררים אמון.
הנסיונות הישראלים עד כה בתחום זה, מולידים פיגועים, חרמות ונסיונות לדוג במים עכורים: גם לקבל הטבות כלכליות וגם להמשיך במאבק מזויין; זה בוודאי לא מה שאנו מוכנים לו. הציבור כבר אינו מתרשם מהסיסמאות. אפילו האיומים הצרפתיים והדירבונים האמריקנים, נתפסים כשלג דאשתקד.
לאלה שעדיין לא הבינו: אבו-מאזן אינו רוצה הסדר! הוא מוכן לקבל כניעה, והוא מצפה שאירופה בסיוע ממשל אובמה, בטרם ירד מבמת ההיסטוריה כממשל כושל, יעניקו לו הישג מדיני ללא תמורה מצידו. בסקרים הבוחנים את עמדות הציבור בשאלת הרכב הכנסת והממשלה אילו התקיימו בחירות בימים אלה, רב הסתום על הגלוי ורבות הפרשנויות מן הנתונים. כל כתב, לפי דעתו או "הנחיית הדרג המדיני שלו", מתאים לדווח כותרת בומבסטית אחרת, אולם פרשנות התוכן, ברוב המקרים, שגויה או מטעה במכוון.
עמיחי אתאלי,
ידיעות אחרונות, 6.3.16, עמ' 12, למשל, מדווח: "
הליכוד יורד, לפיד מזנק"; האמנם?! נומינלית המספרים נכונים - "הליכוד" יורד ו"יש עתיד" עולה, אבל כידיעה מהותית העובדות הללו חסרות משמעות פוליטית. המספרים משקפים כמעט במדויק את ממצאי הסקרים שקדמו לבחירות האחרונות, לפני כשנה. שינויי הגחמות של הרגע האחרון שלפני ההצבעה בקלפי מתפוגגים, השינויים שאנו רואים בסקרים האחרונים מבטאים את "גמישות עמודות התוצאות" בסקרים מסוג זה - עמודות שתפחו יתר על המידה בבחירות, חוזרות לממדיהן מן הימים שקדמו לבחירות ונותרות על-כנן המגמות הבסיסיות יותר.
הרצוג את לבני - "
המחנה הציוני" (עדיין), חוזרים לממדיהם הראליים בציבור. ברור שהם נלחמים על חייהם הפוליטיים ועל משקלם הציבורי באמצעות גלישה לימין ומאבק פנימי מחריף. "הליכוד" החזיר הביתה חלק מהעריקים שנדדו לכחלון והחזיר "לבית היהודי" יותר ממחצית מאלו שהתפתו לקריאות-הקרב של נתניהו למנוע נצחון של השמאל-מרכז. סער הולך ונעשה בלתי-רלוונטי, מפני שהוא ממשיך לנהל פנקסנות קטנונית וחסרת שחר ותכלית נגד נתניהו. "
הבית היהודי" חזר לסביבות 12 המנדטים שהיו לו בסקרים של ערב הבחירות האחרונות; תיקון עוול - אולי; הישג פוליטי - עדיין לא. ששה המנדטים שעזבו את לפיד ועברו ל"מחנה הציוני" בבחירות, חוזרים ללפיד. הרשימה הערבית נשארה במקומה בכל המובנים. ליברמן מחזיר לעצמו את מחצית העריקים שעזבו אותו בבחירות, אולם, מצבו הפוליטי האמיתי לא השתנה ולא ישתנה - אין לו באמת מה למכור לציבור והוא ביסודו חלק מגוש הימין. המפלגות הדתיות, נמצאות כולן פחות או יותר באותו מקום (הילודה אינה עובדת כל כך מהר...). הקולות של ישי שהלכו לאיבוד משום שלא עבר את אחוז החסימה, התפזרו באופן הרמוני והומוגני בעיקר במפלגות גוש הימין. "מר"צ" היא מקלט פסיכולוגי למאוכזבי "המחנה הציוני" שבשולי השמאל הקיצוני בישראל. ממדיה בחברה היהודית בישראל הם סימבוליים יותר משהם מהותיים.
שינויים פרסונליים ב"מחנה הציוני" (ולמעשה ב"עבודה"), יחזירו אותה לסימני השאלה הקיומיים שהיו חלקה בבחירות האחרונות. נותרו למפלגה זו עוד שנים לא רבות ל"עשיית רוח" בפוליטיקה המקומית, בטרם תהיה לבלתי-רלוונטית לחלוטין.
כחלון משלם כבר עכשיו את המחיר הפוליטי של היותו שר האוצר. בכלכלה אין ניסים ואין פתרונות אינסטנט. הסוכריות שהוא מחלק לציבור במשורה, אינן משנות את איכות הארוחה הבסיסית; עדיין כולם רעבים וכמעט כולם חסרי דיור במחיר סביר. כחלון אינו מבין כנראה או אינו מפנים, שלא מספיק לקבל המון כלים נהוליים חזקים במשרד האוצר, צריך לדעת להשתמש בהם אפקטיבית. כחלון איננו שחצן כלפיד, אבל גם אינו חזק כנתניהו. לכן, הדרך היחידה שיכולה עדיין לחולל שינוי אמיתי, הייתה ונותרה בחירת 3 עד 4 נושאים מרכזיים - צמיחה, תחרות, רציונליזציה של השכר במשק, ובניה "מטורפת" - וביצוע מהפך מהיר ויסודי בהם.
במבחן החשוב באמת,
מבחן הגושים, הימין שומר על רוב לא גדול אבל יציב. המגמות הדמוגרפיות פועלות לטובתו בכל הנוגע לשינויים בעוצמה הפוליטית. אילו נקלענו לצורך לערוך בחירות חדשות כיום, סביר מאוד להניח ששום דבר מהותי לא היה משתנה. אם רוצה נתניהו להמשיך בתפקיד ראש הממשלה עם שינוי ממשי ביכולת המשילות שלו, עליו להתרכז כיום בשלושה תחומים:
א.
ביטחון; אסור להשאיר את האינתיפאדה השלישית ללא טיפול שורש. היא מסמנת מגמה מסוכנת, שתלך ותגבר ככל שישראל לא תשכיל להדבירה. במיוחד כך אם בנוסף לרצף הפיגועים המתמשך כאן יתרחשו גם אירועי טרור משמעותיים ומוצלחים מיסודו של דאעש במערב, ולא כל שכן אצלנו; המפולת תהיה גדולה ומהירה בהרבה ממה שאנו רואים כיום.
ב.
חקיקה; דרושים 6 - 8 תיקוני חקיקה משמעותיים בישראל בחודשים הקרובים - חלקם כבר בתהליך וחלקם עדיין "בבישול איטי"; בלעדיהם נמשיך לצלוע בכל התחומים. בחקיקה זו ובהעברתה יש לרכז מאמצים.
ג.
ביטול הביורוקרטיה וצמצום את המשפטיזציה; כל הדרכים כשרות. ניתן להמתין להשלכות התהליכים הדמוגרפיים, כשהמגמות מצביעות על התחזקות איטית אך מתמדת של גוש הימין (חלק מגוש השמאל חי כבר היום בארה"ב או בגרמניה...), אולם בעיני עדיף בהרבה לנסות ולזרז מגמה זו ע"י מדיניות-פנים וחברה נכונה וממוקדת יותר.
מהסקרים האחרונים ומתגובות שונות להם עולה בברור המסקנה שהמפתח לשלטון בסבב הבחירות הבא לא יהיה בענייני הביטחון - למעט במקרה של התנגשויות צבאיות משמעותיות - אלא בנושאי הפנים. מעניין לשים לב לדימיון המתפתח בין ישראל לארה"ב, במערכת הבחירות הנוכחית שלה לנשיאות: ימין כאן - כרפובליקאים שם, ושמאל מתון יחסית כאן - כגוש הדמוקרטי שם. שנת הבחירות הנוכחית בארה"ב, תחדד שם את הניגודים וההבדלים בין הגושים עוד יותר ותכריע את עתידה ואת עתיד המערב כולו.
שמונה שנות שלטון נוספות של נשיא דמוקרטי, יהפכו את ארה"ב לעוד מדינה אירופית בנסיגה היסטורית. ארבע שנות שלטון שמאל בישראל בעתיד הקרוב שנה-שנתיים, עשויים לסכן את עצם קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי. האירועים שם יכתיבו גם את אופי מערכת היחסים הדו-צדדית, והתפתחויות מקומיות שלנו יעצימו ויאיצו את השינויים בתחום זה.