ברוח המטרה המוגדרת שהציב לשמשון שלו, ניגש ז'בוטינסקי לפרקי ספר שופטים המספרים על חיי שמשון כאל חומר גלם, העטוף בשכבה אגדית ואֱמוּנית, של מְספר יחיד או של מְספרים רבים בני הזמן הקדום. שלא כמו יוצרים אחרים שדבקו ברובד עממי ורק הוסיפו עליו מדמיונם, נטל ז'בוטינסקי מפרקי התנ"ך רק את העובדות הביוגרפיות הבסיסיות על חיי שמשון, אך העניק להן
הסבר סיבתי ריאליסטי וחילוני.
יתר על כן: הוא הקדים והשיב לביקורת, שהניח כי תופנה נגד הרומן בשל כך, בהקדמה הקצרה שהציב בפתח הספר: "הרומן הזה נוצר מתוך חרות מלאה הן ממסגרתה של המסורת המקראית, והן מממצאי הארכיאולוגיה או מניחושיה". וגם בהערה זו לא הסתפק, אלא המשיך להדגיש את ההבדל בין הגירסה הרציונלית שלו לגירסה האגדית של התנ"ך על-ידי שילוב דמות של סופר מדורו של שמשון, המודה באחריותו לגירסה האגדית-אמונית על חיי שמשון כפי שזו מסופרת בספר שופטים.
כדי למנוע טעות, חשוב להבהיר את ההבדל בין דמות המספר, שבידיו הפקיד ז'בוטינסקי את פעולת הסיפור, לבין דמות הסופר המשולב בעלילת הסיפור. מספר עלילת חייו של שמשון ברומן הוא מסוג המספר האוביקטיבי, הכל-יודע, והוא בן תקופתנו. הערות אחדות שלו בטקסט חושפות עובדה זו. בתארו את צללפוני, אמו של שמשון, הוא מוסיף את ההבהרה הבאה: "הגברת צללפוני הייתה גבירה גדולת גוף כבת שלושים וחמש, שהיטיבה למדי לשמר את עצמה, אלא שעל-פי קנה-המידה של היום נראתה כבת חמישים". ולפירוט אוסף הצלמים שלה, בהמשך אותו עמוד, הוסיף גם את ההערה הבאה: "ארכיאולוג בן זמננו היה נותן מחצית חייו תמורת חצי שעה בבית מקדש כזה" (ע' 35). ובספרו במקום אחר בטקסט על המערה שבה נפגש שמשון עם שלושה נכבדים משבט בנימין, חשף את היותו בן זמננו בעוד הערה: "קוראים לה (למערה) עד עצם היום הזה מערת שמשון" (ע' 170).
אם מספר יודע-כל ובן זמננו אחראי לגירסה הריאליסטית-חילונית על חיי שמשון המסופרת בעלילת הרומן, מי, אם כן, כתב את הגירסה הדמיונית-אמונית המוכרת לנו מפרקי ספר שופטים? ז'בוטינסקי מייחס אותה לסופר בן זמנו של שמשון. את דמות הסופר הזה, מכבנאי הלוי, הוסיף ז'בוטינסקי, כמובן, מדמיונו, כי אין לה זכר בתנ"ך. צללפוני שכרה את מכבנאי לכהן במשכן הצְלמים שלה בצורעה, אך הוסיפה משימה נוספת לתפקידו זה: לכתוב על עורות עיזים את קורות חייו של שמשון, כדי שייחרת כשופט בזיכרון הדורות (ע' 37).
השנים הרבות שבהן החזיק מכבנאי הסופר במשרתו אצל צללפוני מעידות שכתיבתו השביעה את רצונה באופן מלא. מפיה שמע את הגירסה על לידתו הניסית של שמשון, והוא האחראי להישרדותה של גירסה אגדית זו בספר שופטים. לימים יבהיר מכבנאי לשמשון את ההבדל בין הגירסה הדמיונית שהעניק למאורעות לבין העובדות כפי שאירעו בפועל: עבור הדורות הבאים "יחיו רק דברים אשר שימרתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור. להם יקראו בני האדם 'אמת'. כל השאר – יִכְלֶה כעשן". על קביעתו זו של הסופר הקדום מכבנאי הלוי חוזר גם המספר הכל-יודע של הרומן, שהוא בן-זמננו: "וכך סיפורו של מכבנאי – ולא מה שקרה באמת – הוא שנותר חקוק לעד בזיכרונם של בני-האדם" (ע' 256).
באופן זה הסיר ז'בוטינסקי מדרכו של הרומן את התרעומת שציפה לה מצד אוהבי הגירסה האגדית-ניסית שבמקרא. ויפה עשה גם המתרגם של הרומן מהשפה הרוסית, פטר קריקסונוב (זאב ז'בוטינסקי: "שמשון", תרגום מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת כתר ומכון ז'בוטינסקי 2007, 321 עמ'), שנמנע בתרגומו היפה והקולח מ"לשון
לימודים", מהעברית המהודרת והמליצית של חכמי המשנה, שבה תירגם ברוך קרופניק את הרומן בשנת 1929, אלא העניק לטקסט לבוש של השפה העברית בת הזמן, עשירה ובה-בעת מובנת, ההולמת סופר בן זמננו המספר את סיפור חייו של שמשון בלי הסברים ניסיים ואגדיים.