מדי שנה מוגשות בקשות רבות לתביעות ייצוגיות בענף המזון, תביעות אשר רבות מהן קטנוניות ומופרכות, והן מסבות נזק רב לענף המזון ולמשק הישראלי. העומס על המפעלים הוא רב, בעיקר במקרים בהם הנתבעים הם אנשי מלאכה. מרבית התביעות מסתיימות בפשרה ורק אחוז קטן מן התביעות מאושר. בניגוד לתביעה רגילה, תביעה ייצוגית עלולה לגרום לנזקים של מיליונים ואף לקריסת עסקים קטנים. הן הפכו לכלי רב עוצמה בידיהם של תובעים סדרתיים ועורכי דין להוטים, הרואים בכך דרך לגיטימית להתעשרות.
העילות לתביעה ייצוגית נגד מפעלי מזון הן מכוח סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן - הטעיה ו
הפרת חובה חקוקה מכוח פקודת הנזיקין או אי-עמידה בתקן רשמי. הסוגיות העיקריות המועלות בהן: הטעיה מבחינה כמותית או קביעת מחיר שונה לשני מוצרים זהים, הטעיות בסימון של תוספי מזון, מינון חסר של רכיבים מובטחים, הקטנת אריזות והעדר סימון של רכיב.
אך כאמור, רוב הבקשות הן קטנוניות ואין להן דבר וחצי דבר עם טובת הצרכן. לעיתים קרובות מגיעים למשרדי נתבעים, המבקשים עצה כיצד להתמודד עם המכה שניחתה עליהם. עומדים מולי אנשים מבוהלים ומיואשים, אשר אינם יודעים כיצד עליהם להתמודד עם תביעה של מיליוני שקלים. לכולם אני מציע לא להתפשר, להגיע לבית המשפט ולקבל את הכרעת הדין של השופטים, שברוב המקרים מזהים בעצמם את הרצון ברווח מהיר וקל של עורכי הדין.
הטעיות בנושא סימון המוצרים תופסות מקום ראשון בתביעות הייצוגיות בתחום המזון, כשבמקרים רבים ההטעיות הנעשות על-ידי יצרני מזון ומשווקים נובעות מתוך אי-ידיעה או בורות, אך כמובן שישנן גם הטעיות מכוונות. בענף המזון, במרבית הפעמים, העבודה נעשית עם חומרים ביולוגיים שההרכב שלהם משתנה כל הזמן, לדוגמא: שינוי בהרכב הכימי של רכז פירות כאשר בעת חימום המיץ להפקת הרכז, השתנה הרכב הסוכרים במיץ, או הרכב כימי של חיטה השונה מאזור לאזור ולעיתים גם משנה לשנה. פעמים רבות השינוי הוא כה תכוף, עד שהיצרנים לא מספיקים להחליף את האריזה. רבות מן התביעות נוגעות לסימון אות בגודל כזה או כזה על האריזה והאם זה מספיק קריא לציבור אם לאו.
טרנד נוסף בתחום התביעות הייצוגיות הוא זיהוי ההזדמנות לתביעה, כאשר חברות הסירו מן המדפים מוצרים שהתגלו בהם פגמים כלשהם ודיווחו על כך לציבור. עורכי דין רבים מיהרו להסתער על ההודעות הללו ולהגיש תביעות כנגד אותן חברות, אשר פעלו בשקיפות וניסו לטפל בבעיה שנוצרה. הדבר שמעלה אצל חברות רבות את השאלה האם כדאי לפעול בשקיפות, לפצות את הציבור, ואחרי הכל גם לעמוד בפני תביעה ייצוגית.
בתביעה ייצוגית, על התובע שלם אגרה זניחה של כמה מאות שקלים, בעוד בתביעה רגילה האגרה היא 2.5% מסכום התביעה. הנתון הזה אף הוא מגדיל את מספר התביעות ואת סכומי התביעה, במיוחד לנוכח העובדה ששכרם של התובע ושל עורך הדין אמור להיגזר מתוך הסכום שישיגו. אם האגרה המינימלית הייתה גבוהה יותר, עשרות תביעות כלל לא היו מוגשות.
המטרה האמיתית ברוב התביעות הללו אינה ניצחון במשפט צודק, אלא להגיע לפשרה שתשרת את התובע ובא-כוחו, בעוד טובת הצרכנים היא משנית ואמצעי נוח להשגת המטרה. ברגע שמפעל מזון עומד בפני תביעה ייצוגית של מיליוני שקלים, הוא מעוניין להסיר אותה מיידית מסדר היום, ומגיע לפשרה שיכולה לנוע בין רבבות למאות אלפי שקלים. זהו בדיוק הרווח אותו ביקש להשיג עורך הדין. התובעים הנרשמים בשמו הם רק שליחים לצורך הגשת כתב התביעה והגמול שלהם תמיד נמוך בהרבה משכרו של עורך דין.
עם זאת, אין ספק, כי תביעה ייצוגית מהווה אלמנט של הרתעה. לצרכן בודד אין את היכולת הכלכלית או המקצועית להתמודד מול הטעיות יצרנים, והשימוש הגובר בתביעות ייצוגיות יצר אצל עסקים רבים תחושת ערנות ומודעות לנהוג ביתר זהירות. הצורך בהרתעה כקו הגנה נוסף לטובת הצרכן הוא חשוב ומועיל, אך נדמה, כי בתי המשפט הפכו לפס ייצור להגשת תובענות ייצוגיות קנטרניות. במצב הנוכחי, הצרכן הוא שמשלם בסופו של דבר את העלויות של עורכי הדין ותשלומי הפשרה.
בתביעות מסוג זה ישנה חשיבות מיוחדת לפיקוח. בתי המשפט צריכים לוודא שהאינטרס של הציבור לא נפגע אך גם לוודא, כי אותן תביעות, ובעיקר הקטנוניות שבהן, נבדקות לעומקן תוך וידוא שחברות קטנות בעלות רווחיות נמוכה, לא חשופות להפסדים לשווא תוך סכנת קריסה.
