לאחרונה אני נשאל על-ידי אנשים צעירים ממני לדעתי על מצבה של מדינת ישראל, ובדרך כלל תשובותי נסמכות על תחושותי המצטברות. לקראת יום העצמאות ה-68 אני חש שנחוץ לי לייצר חשיבה יותר מתודית שתנסה לבחון, להסיק ולהעריך. לנסות לסקור את משמעות התהליכים שעברה החברה היהודית במאה השנים שחלפו ולהקיש מזה לאן מועדות פניה.
הסכסוך היהודי פלשתיני המתמשך, מהווה את המרכיב המרכזי שהשפיע על כיוון ההתפתחות. הסכסוך מתמשך בעיקר משום שכמעט מתחילתו מעורבים בו מעצמות בעלות אינטרסים והשפעות חיצוניים, שהפכו את הניצים התלויים בהן, למריונטות המבטאות את מאבקן הבין לאומי. אם רוב המאה הקודמת הושפעה החברה בישראל מהשלכות האנטישמיות והנאציזם, הרי בסיומה ובמאה הנוכחית, תושפע החברה הישראלית בעיקר מהסכסוך הפלשתיני איסלאמי.
כדי שהערכה תהיה מקיפה נדרש להציג סקירה תמציתית של תולדות הסכסוך המתמשך.
הסכסוך התפרץ לתודעה כאלים במאורעות 1926 עם התגברות הגירת היהודים, ונבע ממשבר כלכלי עולמי, כשהמצית המעשי היה תהליך רכישת הקרקעות תוך סילוק ערבים שהתפרנסו עליהן, ויישובן על-ידי מהגרים יהודים. המאיץ האידאולוגי היה דתי איסלאמי. ומאז הוא מתמשך בעוצמות משתנות.
עם עלית הנאצים בגרמניה (1933) והתגברות האנטישמיות באירופה, מתגמדת לחצי ההגירה היהודית, משתנה ההתארגנות היהודית הביטחונית, הסכסוך מקבל ממד פוליטי חד, ועילת הסכסוך מתמקדת סביב הגבלת הגירת היהודים. מלחמת העולם השנייה 1945-1939 ותוצאותיה מעצימות את אלימות הסכסוך עד לממדיים של מלחמת אזרחים, ששיאה הכרזה חד-צדדית על מדינה יהודית, והכרעתה לטובת היהודים. התוצאות המידיות היא חילופי אוכלוסין, טרנספר מאולתר של רוב הערבים אל מחוץ לגבולות המדינה וישוב מאולתר של מאות אלפי מהגרים יהודים במקומם ובנוסף להם. מכאן הסכסוך מקבל ממדים חדשים בין לאומים.
מאות אלפי מהגרים בשלב הראשון ישראל הסתגרה וחסמה גבולותיה ומנעה בכוח חזרת העוזבים/מגורשים.
התהווה ניתוק פיזי בין הערבים שנשארו כמיעוט לערבים שהוגלו למדינות האיסלאם מסביב. הממשלה היהודית התמקדה בשתי משימות עיקריות: בשליטה ביטחונית קשוחה במיעוט הערבי, בהגנת הגבולות מפני החדירות שהפכו לאלימות, ובקליטת מאות אלפי המהגרים היהודים שהציפו את המדינה שלא נערכה לכך.
בעשרים שנים ראשונות אלה (1967-1947) עוצבו לדורות הבאים, אופיו של הסכסוך מחד-גיסא, ואופיה של החברה היהודית והישראלית מאידך. ב-1967, שוב, כתוצאה מניצחונה במלחמה מאולתרת כוללת, משלשת ישראל את שטחה ועוברת לשלוט במרבית האוכלוסייה הערבית שהובסה על ידה עשרים שנה קודם. כתוצאה מכך נפתחו הגבולות הסגורים (הקו הירוק), חודש הקשר בין המיעוט הערבי הישראלי לערביי המרחב, והתעצם הביטחון העצמי של היהודים אל נוכח המצב החדש וההזדמנויות שנוצרו. כאן גם החל למעשה תהליך ההשלמה הערבי עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, ומכאן מתחילה התגבשותה התודעתית של ישות פלשתינית כלאומית ייחודית.
כאן גם החל תהליך התפתחותה של הטרגדיה הפלשתינית בתודעה הלאומית היהודית השלטת. מכאן גם מתבטאת בברור נכונות תודעתית פוליטית יהודית כצורך עצמי לקיומו של סיכוי להסדר הסכסוך המתמשך ואפילו לשלום. ממשלת ישראל אף הצהירה שהשטחים שכבשה יישארו בחזקתה כקלפי מיקוח להשגת השלום.
מדוע זה לא קרם עור וגידים? שוב, בגלל האינטרסים החיצוניים שהציעו לצד המובס פיתויים יותר גדולים, ושוב התבטא אותו החסם התודעתי הדתי איסלאמי. משנפתחה, בסיוע רוסי גלוי, מלחמת ההתשה בחזית סואץ, קפאו אופציות ההסדר ונגרמה חסימה קריטית לתהליך מדיני. הקיפאון הזה עורר בקרב היהודים אלמנטים דתיים וחילוניים לאומיים שנקראו לדגל לחדש את החזון הלאומי היהודי הקודם והעתיק - גאולת שטחי המולדת המובטחת, ומתחדש תהליך התנחלות יהודית חד-צדדי בשטחים הכבושים. הממשלה היהודית מעלימה עין, כנראה בהנחה שזה יזרז את הערבים לבוא אל שולחן המו"מ. אלא שהפלשתינים בשלב זה עדין אינם חשים כאומה נפרדת ואינם מתנהגים כך. הם מעדיפים לשמר את תלותם בעמי ערב הסובבים, ובחזון האומה האיסלאמית הגדולה הדוחה מקרבה את "הכופרים".
מחיר דמים אלא שליהודים יש חזון משלהם, ותכונה לאומית של העדר סבלנות לזמן המתבזבז לריק, ודחף לעשייה. כך תהליך ההתנחלות צובר תאוצה. הוא נהייה ביטוי בלעדי לעשייה, שצופנת בחובה הזדמנויות ותקציבים. בהעדר תהליך ממשלתי יזום אחר בר סיכוי להגשמה, מגלה הממשלה רפיון "צפוי", אל נוכח לחצי העשייה הגוברים מלמטה.
במקביל צצה ההתנגדות הפוליטית והמעשית להתנחלות בקרב הגורמים המודעים לקיומה של החלטת החלוקה מ-1947, לתקפותה החוקית ולמחויבותן החוקתית של ממשלות ישראל לאותה החלטה ההיסטורית. המתנגדים מבינים שזה ייצור תסבוכת שתמנע אפשרות להסדר שלום מקומי, ועלול ליצור חסמים קשים ביחסים הבין לאומיים. התומכים מונעים מחזון עתיק ומאמונה שמילא אין סיכוי לשלום בטווח הנראה, ולכן עדיפה אחיזה ממשית במדינה גדולה על פני המתנה סתמית לסיכוי השלום באספמיה. הם גם נזעקו (באיחור) לשפר את "אבדני" תש"ח.
מלחמת יום כיפור (1973) הייתה בבחינת רעידת אדמה חברתית לאומית ופוליטית. תוצאותיה הצבאיים היו אומנם כישלון ערבי מהדהד, אבל תודעתית, ההפתעה, הקושי העצום שהיה בה, מחיר הדמים הנורא, ואילוצנו לוותר על הניצחון הצבאי על-ידי הכרעת הארמיה השלישית המצרים, יצרו משבר אמון פוליטי קשה, משבר אמון בצבא ושבר עמוק בביטחון העצמי הלאומי. לראשונה גם נבקע סדק בחומת האשליה שמדינת ישראל אכן עצמאית וחופשית.
אם קודם כתוצאה מ-67 האמנו רובנו, שהשטחים יאחזו בידינו כקלף חזק עד להשגת שלום כולל. עכשיו כתוצאה מ-73 בא לראשונה ב-1977 מהפך פוליטי ימני! על כל השלכותיו.