כשהנשיאים מודאגים

דומני ששורש הרע טמון "במחטף" שנעשה בשנות ה-90 ², כאשר רוב "מקרי למדי" ³ בכנסת העביר חוק זה כאשר פחות ממחצית חברי הכנסת משתתפים בדיון ובהצבעה. דומה, שהציבור ברובו הגדול ורוב חברי הכנסת לא ממש הבינו במה בדיוק מדובר ולאילו תכליות ישמש החוק בניסוחו זה. על הפלטפורמה הזו בנה אהרן ברק את "תורת הכל שפיט" שלו, ומכאן מתחיל עידן חדש ולא טוב. למען התקינות הפוליטית אני מציין שאינני משפטן, וסבור שהדבר אינו מונע בעדי מלהשמיע דעות ועמדות שמשיקות לתחומי המשפט, מעמדו ותפקידיו. לדידי, הבעיה איננה משפטית. היא שייכת לדיסציפלינה של מדעי-המדינה ונוגעת לשאלה: "דמוקרטיה בעידן דהיום מהי? במילים אחרות: מהי מערכת היחסים בין היחיד למדינה, בהנחה שהמדינה היא המבנה החברתי-פוליטי בסיסי שעל פיו מוסדר עולמנו הלאומי והבינלאומי. אני טוען שמדינה דמוקרטית היא מדינה שבה מקור הסמכות הוא העם ודרך התנהלותה מושתתת על איזון בין זכויות הפרט לבין זכויות שאר הפרטים בחברה (האזרחים) ששווים לו בזכויותיהם. בדמוקרטיה רציונלית, מושג האיזון בין השנים הנ"ל מצד אחד על-ידי הסכמה בלתי-חוזרת של היחידים להשתייך לקהילה המדינתית, לשמור לה אמונים ולקיים את חוקיה, ומצד שני, בתמורה הם זוכים להטבות שרק המדינה, בכוח השיתוף הקהילתי, מסוגלת להעניק להם. חקיקת חוקים הם פררוגטיבה של הריבון ושלו בלבד. בית המשפט הוא אחת מזרועות השלטון המרכזיות - מחוקקת, מבצעת, שופטת, שמבקרות זו את זו ומאזנות הדדית נטיות או שיקולים שאינם עולים בהתנהלות לאורך זמן בקנה אחד עם רצון הריבון. בית המשפט הוא מפרש החוקים במקרים פרטיים, ומבצע ביקורת שיפוטית על תחיקה חדשה, בכל מקרה שתחיקה זו עומדת לכאורה בסתירה לחוקה או לחוק-יסוד (זמני). בשום מקרה אין בית המשפט עומד מעל לריבון ובשום מקרה אין הוא מוסמך למנוע מהריבון למסור את פרשנותו שלו לרוח החוקה או חוק היסוד שבדיון. סמכויות בית המשפט מכוונות למנוע קלות בלתי-נסבלת של החלטות רוב מקריות, שעשויה להיות בהן פגיעה בלתי נחוצה בזכויות הפרט ("עריצות הרוב"), ובאותה מידה אסור שתהיה לו סמכות בלתי-מוגבלת של וטו על הריבון ("עריצות המיעוט"). להבטחת שימור וביצוע כללים אלה, נחוצות מערכות חוקים וכללי התנהלות, שבאמצעותם ימַנעו או ימוזערו בדרך מבנית - הרכב בית המשפט ודרכי הבחירה של השופטים - ניהולית או אחרת (התחמקות בתירוצים שונים מנסינות הדברות) סך הנזקים והעיוותים בחברה.

בפועל, מבוקרים תחומים אלה על-ידי הציבור ביקורת מחריפה וגוברת מאז הונהגו כללי "הכל שפיט", מפני שכללים אלה לא מצאו ריסון חוקתי הולם בחוק כבוד האדם וחירותו או בחקיקה משלימה אחרת. מאחר שהביקורת על בית המשפט "אינה מוסיפה לו בריאות" ואינה מחזקת את מעמדו הציבורי, מתחייב תיקון מהיר של הלקונות. אם לכך מכוונת שרת המשפטים את יוזמותיה - תבוא עליה ברכה. אם לכך מתנגדים נשיאי בית המשפט העליון לשעבר, לדעתי הם טועים ומוטב שישקלו מחדש את עמדתם לאור עמדות הציבור. אחרי הכל בית המשפט איננו היכל-שן ואסור שיהיה מנותק מן העם ומרוח הזמן. סיסמאות של פוליטיקאים או של אזרחים מתלהמים אינן נושא הדיון. אם יש בהן ערך כלשהו הדורש התייחסות, אין זו הפיקנטריה הכלולה בהם, אלא השתקפות התנהלות בית המשפט בעיני הציבור. במערכת של איזונים ובלמים, תפקיד משרד המשפטים הוא גם להגן על בית המשפט וגם לקרוא אותו לסדר, כשהדבר נחוץ. האמירה של ברק ⁴: "השופט אינו צריך לרצות איש, אלא לקיים את שלטון החוק", נכונה אם השופט אכן מקיים את שלטון החוק ולא את הפרשנות האישית שלו למשמעות אמירה זו; ועל כך בדיוק נסב הוויכוח. עצם העובדה שיתכן ששני הרכבים שונים של שופטים יגיעו בהליך משפטי אחד לתוצאות שונות ולפעמים אפילו הפוכות זו לזו, אומרת שאין שלטון חוק אחד; יש חוק אחד, ובשימוש בו דרושה זהירות מופתית ובקרה אפקטיבית. אין חסינות לגחמות משפטיות ולא ייתכן שבית המשפט גם יקבע את גבולות סמכויותיו (החוק) וגם יעשה בו שימוש שרירותי (שאין עליו עוררין), ובכך יהפוך לפוסק-על שאינו מחויב בדין וחשבון בפני איש. זו איננה דמוקרטיה אלא משפטוקרטיה, ובעצם זו דיקטטורה של קבוצה אליטיסטית, שבמקרה זה נקראת: שופטים. הדיון הנוקב המתנהל בימים אלה בארה"ב, לגבי מינוי שופט עליון ⁵ במקום השופט סקאליה, שנפטר לא מכבר, ממחישה עד כמה רגישה נקודה זו בדמוקרטיה יותר ותיקה ויותר מסודרת (יש בה חוקה) מהדמוקרטיה שלנו. עצם העובדה שלחוקה האמריקנית צורפו עד היום עשרות תיקונים מאז חוקקה לראשונה, מסבירה היטב את רגישות הנושא ואת העובדה שהפרשנות לחוקי-יסוד לקולא או לחומרה, ניתנת על-ידי המחוקק, דווקא כשיש חוקה; קל וחומר כאשר חוק-יסוד אחד או שניים מיתרגמים באופן חופשי למדי לפרשנות שיפוטית חובקת-עולם ושנויה במחלוקת חריפה. העובדה שישראל "שייכת" ברוחה למערב הדמוקרטי, גם היא איננה נימוק להמנע מבחינה עצמית ועצמאית של חוקי המדינה ופרושיהם, בין אם ביחס לישימות החוק היהודי ובין אם ביחס לפרוש מושגי-יסוד כדמוקרטיה (שלנו) בימינו. ראשית, לא כל העולם עשוי מקשה אחת ושנית, עצם העובדה שאנו חתומים על אמנות בינלאומיות שאינן עושות עימנו חסד, אינה גזירה משמים; גם אלה וגם אלה צריכים לעמוד לבחינה-שיפוטית על בסיס הערכים שלנו. המפתח איננו בחיקוי מתוך התבטלות של זרים כמבחן לקמוס לצידקת דרכנו, אלא בשיפוט ערכי-ענייני שלנו לכל סוגיה או צורך, כשתמיד עניי עירנו קודמים. סולידריות לאומית ולכידות חברתית, גם בעולם של רשתות תקשורת חברתיות, נבנים תחילה ביחידת הקיום המדינית הבסיסית ורק משם הם יכולים להשליך או להאציל על גורמים נוספים. מלבד "החמלה" בה הועטרנו על-ידי "המערב" אחרי השואה ובגללה, הסולידריות והלכידות הלאומית היו מטה הקסם, שעשה את ישראל אטרקטיבית ליהודים וזרים כאחד בדור הראשון לעצמאות. אז היינו רק כ-650 אלף יהודים, עם דמוגרפיה ותרבות הומוגניים למדי. כיום, עם 8.5 מיליון נפש וצפי לכ-10 מיליון נפש בעוד כ-10 שנים, חייבים להשתחרר מהנוסטלגיה ולהתאים את חוקי המשחק למציאות ולשינויים המתהווים כאן ברציפות. ריבונות איננה סיסמה, אין לאיש זכות לשחוק אותה ומאידך-גיסא היא מטלה רצינית

1. "הנשיאים מודאגים", טובה צימוקי, אמירה לם, ידיעות-אחרונות, 9.5.16. 2. חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" מ-25.3.92, והתיקון הראשון מ-10.3.94. 3. 32 ח"כים "בעד", ו- 21 ח"כים "נגד". ראה: 95%D7%93:_%D7%[קישור] בהצבעה על חוק יסוד חוקתי זה, השתתפו פחות ממחצית חברי הכנסת! – חוקי, אבל "מסריח". 4. ראה הערה 1, לעיל. 5. הכוונה לשופט עליון בבית המשפט לחוקה, שבארה"ב הוא רשות שיפוטית נפרדת מרשויות שיפוט אחרות.