על-רקע הוויכוח הציבורי הסוער למדי שהתנהל לאחרונה סביב נושאים ותכנים שבהם התבטאו קצינים בכירים בצה"ל באורח שנוי במחלוקת, טוב עשה הרמטכ"ל שמינה ועדה מטכ"לית, בראשות אלוף, לבדיקת הנושא. שוב הסתבר שאסור להשאיר את הנושא פרוץ לשיקול דעתו הפרטי של כל לובש מדים בנפרד, תהיה דרגתו אשר תהיה. ריבוי מקרים של "החלקה מילולית על קליפת בננה" ע"י קצינים בדרג הבכיר ביותר בצבא, בצורה שמעוררת מחלוקות חברתיות חוזרות ונשנות, מעידה כי משהו השתבש בשיח בין צה"ל לבין חלקים נרחבים בציבור. אפשר שאלו שינויים בציפיות הציבור מהצבא, ויתכן גם שזהו טישטוש מרחב ההפרדה שבין קצינים במדים לבין קצינים בדימוס ובמילואים, שאינם בשירות פעיל אלא "רק" אזרחים מן השורה.
דרכי התנהלות מוגדרות היטב, אמורות להקל על החיילים בכל הרמות, לנווט את דרכם בסבך החברתי המודרני והפלורליסטי, שבו עודף "פתיחות", "חירות" ו
אינדיבידואליזם מוחצן, מביאים אותו לעיתים קרובות אל סף אנרכיה;
וצבא אנרכי איננו שורד.
על-כן, הבדיקה צריכה להניב גישה עדכנית לטיפול במעורבות צה"ל בשיח החברתי בכלל, וברשתות החברתיות בפרט. בסיכומו של דבר התנהלות צה"ל צריכה לתרום לקונצנזוס הלאומי ולא למחלוקות הלאומיות. אם מחיר חידוש או שימור הקונצנזוס סביב צה"ל, הוא מיתון המעורבות של חיילים במדים בשיח הפוליטי השוטף, חייבים לשלם מחיר זה.
הדיון האזרחי-פוליטי בהגדרתו איננו שיח של מומחים. שיח מומחים אמור לשאת אופי שונה לחלוטין מזה של השיח הציבורי. עליו להיות מגובה בעובדות בדוקות, בעידכון מקצועי ברמה גבוהה ובמחקרים רלוונטיים, שיטתי, מנומק ואינטגרטיבי ככל האפשר. הדיון הציבורי, בין אם הוא נערך ברשתות החברתיות, בטלוויזיה או ברדיו, איננו מספק תנאים אלה. מסרים עיתונאיים, למעט, אולי, תחקירים טובים ויסודיים, הם ביטוי לדעות אישיות של הכותבים, מסוננות ע"י עורכים, שאינן דעות-מומחה. לכן, אני מסתייג מהבעת דעות אישיות של עיתונאים כאשר הן מעורבות בעבודת הדיווח שעליה הם אמונים בדרך כלל.
רבים מתעלמים מהעובדה
ששיח פוליטי שמשתתפים בו קציני מילואים, מהם רבים שהשתחררו כבר לפני שנים רבות, אינו שונה מהותית משיח אזרחים אחרים. לכן, אינני רואה בעין יפה שימוש שעושים קציני מילואים בדרגותיהם הצבאיות לשם הצגת עמדות פוליטיות. פוליטיקה איננה צבא, כשם שצבא איננו פוליטיקה - כל אחד בדיון והמטען האישי שלו: פוליטי, צבאי, כלכלי, טכנולוגי, משפטי או אחר. מאידך-גיסא, קצינים במדים, במיוחד בדרגים הגבוהים, נתפסים כברי-סמכא, כמי שמעודכנים ויודעים על מה הם מדברים,
וכמי שמבטאים את "דעות הצבא" או את "רוחו". אעל-פי שבמקרים רבים הדבר איננו מדויק, עצם העובדה שכך נתפסים הדברים בציבור אומרת דרשני ומחייבת שיקול-דעת וזהירות.
גם כאשר חיילי צה"ל לובשים מדים, הם כמובן חלק מהחברה הישראלית ואינם יכולים או צריכים להתנתק ממנה. אולם, לצה"ל כמסגרת לאומית פלורליסטית, בעלת ייעוד לאומי-מרכזי-עליון של הגנה עם העם והמדינה, אסור להיות מיוצג באמצעות עמדות פוליטיות קונקרטיות בוויכוח הציבורי, משום שבכך הוא סוטה מייעודו ופוגע במעמדו. את ההדברות הפנים-צה"לית יעשה צה"ל במסגרותיו, כחלק מהשיח הצה"לי המגוון בין המפקדים לחיילים. את החלק הפוליטי החיצוני, לרבות ברשתות החברתיות, יעשו החיילים כאשר הם פושטים את מדיהם וחוזרים למסגרות האזרחיות.
צה"ל איננו מופקד על "חינוך ואינדוקטרינציה" של הציבור הישראלי. "ההחלקות" המילוליות האחרונות של קצינים בכירים, מוכיחות שרגישותם הפוליטית-אידיאולוגית "מתחרה" ללא הצלחה יתרה ברגישותם למעמדו הניטרלי של הצבא בזירה הפוליטית וללא רגישות מספקת להשפעת כל סטייה מכך על מעמדו הציבורי ועל תפקודו המיטבי כצבא-העם מול אתגריו המקצועיים. בהתרסה מסוימת מול דברים ששמענו לאחרונה אומר,
שמבחנו האמיתי של הצבא הוא במניעת פגיעות באזרחים או במטרות ישראלים ולא במיזעור נזקיו של האויב. מי שאיננו שלם עם סדר עדיפויות זה, אולי אינו צריך לשרת בצבא בתפקידים בכירים. ייתכן מאוד שמשמעות הדברים ההלו היא גם שיש לבחון גם את עודף המשפטיזציה שחדרה להתנהלות הצבא ואת השפעתה על אורח החשיבה ויכולת התפקוד המיטבית של הדרג הצבאי והמדיני הבכיר גם יחד בשאלות-יסוד של הביטחון הלאומי.