קראתי את מאמרו של אריאל שנבל,
1 "די לדיכוי הנוער", חיפשתי בו בנרות את הדיכוי, קראתי שוב, שוב חיפשתי את הדיכוי ואני עדיין ממשיך לחפש. אם התיאור נכון, היו שם במסע לפולין הרבה מאוד דברים, דיכוי לא היה שם. למה אנו זקוקים לכותרות "בומבסטיות" לתיאור מסע כל כך משמעותי במקום לעסוק בעיקר: לדעת שנבל קיבל הנוער שאליו הצטרף במסע, במה לקה המסע וכיצד ראוי, בין היתר גם על דעת הנערים והנערות שהשתתפו בו, לשפר. גם לכך אין תשובה בכתבה, חבל.
אני "מעט" יותר מבוגר משנבל. גם אני לא השתתפתי מעודי במסע לפולין ובעוונותיי גם הייתי נער ובגרתי. מסיפורי הבית, המשפחה ובכללה גם ניצולי שואה, ומקריאה ועיון למדתי על קצה המזלג מה אירע שם באותו גיא צלמוות; אינני מתיימר להבין לעומקם את הדברים ששמעתי. מעדויות של מבקרים אחרים אני למד שאין דין שמיעה כדין מראה עיניים - חוויה היא כנראה פונקציה אקספוננציאלית של מספר החושים הנוטלים בה חלק.
הכנה היא בוודאי דבר חשוב, כמו בכל אירוע בעל משמעות, וכמו בכל אירוע מלמד ומחנך, האופן בו מתחולל התהליך, האיכות בה מעביר המדריך או המורה את המידע או את רוח הדברים וההמוניות והאינטנסיביות של המאורעות הנצפים לאחר מעשה בשילוב עם מעט דימיון - הם יסוד התהליך שאני מבקשים להעביר לנוער. פעמים המסעות מוצלחים יותר ופעמים מוצלחים פחות, כמו בכל עניין.
נוער הוא נוער. הגיל נפלא. בגיל זה נקלטות חוויות בעוצמה רבה ונשארות איתך לכל החיים. הזיכרון פועל מצוין. הדברים, לפחות בחלקם חדשים, המעמד מרשים ומצמרר כאחד, המשמעות זוחלת לך לאורך הגב ומעוררת לאט, לאט צמרמורת גוברת. כל אחד מוצא עצמו בזמן מן הזמנים במצב שפחד, התרגשות, התפעלות או הכל יחד מחוללים בו צמרמורת יוצאת דופן. זו אינה צמרמורת של קור זו בין היתר צמרמורת של הקלה שלא היית במקום שעה שהתרחשו המאורעות שאתה חווה רק בדיעבד את עוצמתם הכבירה. טוב ויפה; הענקת חוויות כאלה לנוער הן חלק אינטגרלי מחינוך טוב. אבל נוער הוא נוער, ואצלו עובדים ההורמונים, קוצר הרוח תחושה (לא מציאותית אבל אותנטית) של יכולות ללא גבול, והוא שואף קדימה, לעוד - כושר הספיגה בלתי-מוגבל.
אבל נוער לומד הכל: חלק דרך הקוגניציה וחלק דרך החוויה האמוציונלית. הוא לומד להיות ספונטני והוא לומד גם להיות עצור; אבל הוא לומד גם מתי נכון להיות א' ומתי ראוי להיות ב' - "הכל כלול" במערך השיעור, גם כשהוא איננו כתוב. העובדה שבטיול לאתרי השואה לומד הנוער אמור ללמוד דרך- ארץ ואיפוק מהם, אין פרושה שמישהו מדכא אותו; ההפך הוא הנכון. כאשר השמחה והאיפוק הן תחושות טבעיות שיש מתאם אופטימלי בינן לבין הנסיבות, אות הוא שההליך החינוכי היה מוצלח.
אין שום קשר בין מחאת הנוער נגד ביטול הטיולים השנתיים, או נגד שביתת הבוחנים במשרד הרישוי שמונעים מהם קבלת רישיון נהיגה, לבין התנהלותו במסע לפולין. אין גם שום קשר הכרחי בין ההתנהגות במסע לפולין לבין השבתת הלימודים במחאה על פגיעה במה שהנוער רואה כזכויותיו; ההפך הוא הנכון. בהתנהלות במסע עצמו הוא מוכיח שטרם למד "הכל" ויש לו עדיין מה להוסיף וללמוד ואילו בשביתה הוא מוכיח שלמד כבר לא מעט: הוא מבין מה פרוש זכויות, הוא מבין שעל זכויות צריך לשמור והוא גם יודע כיצד לנצל לשם כך כלים שעומדים לרשותו - מצוין.
דווקא בנושא השביתה אני רוצה להרחיב בעוד מספר משפטים, משום שהוא מציג סוגיה ציבורית רחבה הרבה יותר, שמעשה הנוער רק חוזר ומעלה אותה לדיון הציבורי, ויש במה לדון. התופעה בה מנצלים עובדי ציבור את הכוח שמעניק להם מקום העבודה בשל השפעתו הציבורית הרחבה, לניהול מאבקים פרופסיונליים על גבו של הציבור הרחב - היא בלתי נסבלת ויש לשנותה בחוק. מאבק מקצועי על זכויות עובדים - כן, בהחלט; גם לעובדים מותר להיאבק על זכויות. ניצול הכלים הציבוריים בכדי לפגוע בציבור ודרך מהלכים אלה להפעיל לחץ על מעסיקיהם או מעסיקם - זו חוצפה, שערורייה וניצול לרעה של הזכות למאבק מקצועי. האבסורד גדול עוד יותר, מפני שאירגוני עובדים חזקים נהנים מתנאי שכר משופרים, ובשל יכולתם להזיק ללא הגבלה, ממשיכים וסוחטים את הקופה הציבורית פעם אחר פעם, למעשה, על חשבון החלשים יותר. בעניין זה שת"פ ההסתדרות עם הסחטנים הגדולים הוא קרטל ושחיתות משולבים וגם בגידה בשאר העובדים.
לסיכום: המסע לפולין ולימוד אירועי השואה בדרך בלתי אמצעית, הוא אקט חינוכי ולאומי ממדרגה ראשונה. השביתה בה עומד הנוער על זכויותיו ואינו מקבל שמנצלים אותו לרעה באמצעי-כפיה מותרים כביכול, היא אקט חינוכי לא פחות, בו מתרגל הנוער את המשניות המעשיות והדמוקרטיות שלמד. בשני המקרים אלו מעשים חיוביים, ואם יש כאן או כאן פרט כזה או אחר שמעורר ביקורת, זו אינה רדיפה או דיכוי, ליטוש ומירוק של התהליך החינוכי. מר, שנבל - תירגע!