הָאָדָם נִבְחַן בְּמַהֲלָכָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַל לוֹ לְהִתְהַדֵּר בְּמַעֲשֵׂי אֲבוֹתָיו עֲשּׂיַּת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר עֵקַר הַַדָּבָר אַך יִחוּס שׁוֹשַׁלְתִּי לֹא כֹּל הָעִקָּר מַעֲמַד הָאָדָם רַק בְּמַעֲשָׂיו נִמְדַּד וּמָקוֹם הַלֶּוִי מִן הַצָּבָא לֹא נִפְקַד אֵין מְיֻחַס יֵהֵא כְּבוֹדוֹ רַם וְנַעֲלָה יֵשׁ רַק אֶחַד הַמַּשְׁגִּיחַ מִלְּמַעְלָה כלֹּ הָעָם הִתְפַּקַּד וְנוֹשֵׂא הוּא בּעוֹל כִּי הָאוֹיֵב לֹא יַבְדִּיל וְגַם לֹא יַחֲמוֹל יַכֶּה שׁוֹק עַל יָרֶךְ גָּם אוֹהֲדוֹ בִּכְלָל אָז הָאוֹהֵד יִפּוֹל עַל בָּמוּתֶימוֹ חָלָל שבט לוי ומקומו בקרב העם שבט לוי נחשב בעיני העם כשבט מרכזי בשנן עשרת השבטים. שבט אחד מול אחד עשר שבטים, ובכל זאת הדבר מתקבל כמובן מאליו, כי ממנו יצא משה כנביא ומנהיג ראשון של עם ישראל וממנו גם יצא הכהן הגדול אהרן וכל יתר הכהנים, שהנהיגו את העם ושם אותם הקב"ה לעשות את עבודת המשכן או המקדש. על כן צריך לאמר הכל בידי שמים. והנה אנו רואים כי שגילו מורת רוח מהנהגת שבט לוי, היו אלה מבין יוצאי שבט לוי, כמו קֹרַח. היו גם אחרים שאינם משבט לוי, שהסיתו את העם נגד משה ואהרן אבל אלה פתאןם נעלמו כשם שפתאום באו. בעוד בפרשת במדבר ההתפקדות הייתה של אחד עשר השבטים, באה פרשת נשא והביאה עמה מפקד שבט לוי הוא השבט השנים עשר. כאמור יחודו של שבט לוי מפני שמשה שנמשה מן היאור על-ידי בת פרעה ועתיד הוא להכות פרעה, בא ממנו. כזכור בת פרעה משתה אותו מן היאור וגדלה אותו בחצר המלכות. הפרשה שלנו למעשה מתרכזת באהרן הכהן ובבניו שזכו לתפקיד של עבודת המשכן ועבודת האלוהים על-ידי הקרבת קרבנות . גם לגבי שבט לוי נאמר מפקד יוצאי צבא, אך הפעם מבני שלושים ומעלה, כי שבט לוי ישא בנטל כבד תרתי משמע. המפקד בא גם ללמד אותנו כי אין יוצא מן הכלל בישראל. גם צבא הנותן שירותים ללוחמים חשיבותו מרובה. בימינו מי שמכין את המטוסים לטיסת ומציד אותם בנשק ובודק תקינות המטוס, הם אנשי צבא אנשי שרות ולא לוחמים, אך חשיבותם רבה כי אחריותם גדולה, כי במעשיהם הטיסים יכול לצאת לקרב בטוחים בצאתם ובטוחים בשובם. אלה "הג'בניקים" ממלאים תפקיד חשוב למרות שאינם לוחמים בחזית באויב הנלחם בישראל.
טהרתה וכבודה של המשפחה מיד אחרי התפקדות שבט לוי, הכתוב עובר אל שאלת טהרת המשפחה. שם נאמר:
איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה וְעֵד אין בה והיא לא נִתְפָּשָׂה. (ה/יב,יג,) כי הרי היוצא לקרב, מקוה לשוב בשלום אל חיק משפחתו כשאשתו נאמנה לו ולא חִלְּלָה
כבודו וכבוד המשפחה. נושא אישה סוטה מהוה סטיה מנושא התפקדות העם כצבא למלחמה בעוד האישה סוטה בהעדר בעלה ולא נשארה נאמנה לו. כאן מתעוררת שאלת פגיעה בטהר המשפחה. כי האישה בחרה ללכת עם גבר אחר בסתר ובכך בגדה בבעלה בעת העדרו מן הבית או בהיותו במלחמה. רש"י מתמקד בשאלת מעשה הניאוף מפי רבותינו שאמרו: אין הֵמְנֵאֲפִים נוֹאֲפִין עד שתכנס בהם רוח
שטות, כי הרי נאמר: כי
תִּשְׂטֶה באות שִׂין ולא באות סמך. דבר זה מרמז על
שְׁטוּת, על רוח רעה . שנכנסת באשה ומנאפת. מצאנו שהכתוב מזהיר גם את הגבר, שהולך אחרי אישה כשומא באפלה, ומסונור שנאמר:
אַל יֵשְׂטְ אל דרכיה לבך (משלי ז/כה) אף על-פי כן כאשר יש חשד אצל הבעל כי אשתו בוגדת בו, אל ימהר לגזור דינה למות כמו באיסלאם. אין להתיר דמה של אישה שקים חשד כי היא סוטה כדי להציל כבוד המשפחה. אף על-פי כן התורה מחמירה בעניין זה אם יוכח כי האישה סטתה נאמר:
והייתה האישה לְאָלָה (לקללה)
בקרב עמה ( ה/כח) כלומר שיהיו מקללים אותה ואם נכנסה להריון מנאופה תהיה יולדת בצער, אולם אם בעלה בקנאתו לה יפגע בה עשוי שלא לשאת בעונש על כך.
ברכת הקב"ה לישראל עלידי הכהנים הפרשה מביאה את ברכת הכהנים כצו מאת הקב"ה שעל הכהנים לקימו: כה תברכו את בני ישראל. אלא חשוב הפסוק שבא אחרי לשון ברכת הכהנים. "
ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו/כז) פסוק זה איננו חד-משמעי, הוא בעצם דו משמעי. המשמעות האחת היא שלא יהיו הכהנים מתנשאים על יתר השבטים המכונים "שבטי ישראל" כולל בתוכם הלויים, לכן אמר הקב"ה למשה ואני אברכם - יברך את ישראל בנוסף לברכת הכהנים. אומנם המברכים הם כהנים אבל לא מורמים מעם. בלי ברכת אלוהים ברכתם איננה מספיקה. ואילו המשמעות השנייה היא שהקב"ה יברך את הכהנים שבעצם הם מברכים את הקהל אין מי שמברך אותם
באותן מלות ברכה שהם עצמם מברכים בהן את הקהל. הקב"ה אומר להם אתם תבורכו על-ידי ואני אברך אתכם. הטקס עצמו הוא כשהכהנים מתרכזים בצד ההיכל כשגבם אליו ופניהם וכפות ידיהם פתוחת מכוונות לראש קהל המתפללים כמו כאות וי באנגלית במאוזן והציבור מכפיף את ראשו לקבל את הברכה. הכהנים בסיום הברכה, אינם ממהרים להושיט את ידם לכל קהל המתפללים אחד אחד כדי שיקבלו ברכת "
חזק וברוך". הכהן יכול להסתפק באלה שנמצאים בדרכו אל מושבו. לבסוף מתעוררת שאלת טהרתו של כהן, או במלים אחרות כשהוא נטמא בבואו במגע עם המת, או בשאתו אישה
אַלְמָנָה או גְרוּשָׁה שאסורות עליו כי חיו חיי מין עם גבר אחר שנתגרשו ממנו או שהבעל נפטר . (ויקרא, כ"א, ז'): אם הכהן מפר לא תעשה זה, איננו כשר לשאת ברכת כהנים, בעצם מאבד את כְּהֻנָּתוֹ, ורק באפרה של פרה אדמה יטהר.
הנודר נדר עליו לקימו נאמר:
כי יפליא (יפריש)
לנדור נדר נזיר להזיר לה' (ו/ב) בני אדם נוהגים לנדור נדרים, כשהם במצוקה או כשמבקשים מאת השם רוחה והצלחה. או כשהם מבקשים שיהא טוב ליוצאי חלציהם ו/או לרעיותיהם והרעיות לבעליהם. מותר לנדור נדר, אבל חובה על הנודר לקים את נדרו. לא עשה כן יהא דינו כאדם המבטיח ואיננו מקים. ומי שאיננו מקיים את אשר הבטיח, ההבטחה הופכת חוב, שרודף אותו ועלול גם לגרום לו שימצא את עצמו במצב גרוע מן המצב שהביאו לנדור. יחד עם זה מוזהרים אנו שלא לנדור נדר שגם לא ניתן לקימו. או שאסור לקימו כמו נדר להיות
נזיר, כי הנזירות אסורה. לא בכדי לִפְרָשָׁה זוֹ הוּצְמדה הפטרה מספר שופטים, שבסופה נאמר
ותלד האישה בן ותקרא את שמו שמשון. זה מתקשר לחלק הראשון של ההפטרה. שבה מסופר על אשת מנוח משבט דן שהייתה עקרה ובא אליה מלאך ה' ובשר לה כי היא עתידה ללדת בן, "
ומורה (תער) לא יעלה על ראשו כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן. והוא יחל להושיע את מיד הפלשתים". הנזירות למעשה היא הִנַּזְרוֹת משתית יין ואצל מנוח גם אסור לגלח שערו. בהפטרה אנו רואים כי לא מנוח ואשתו נדרו להזיר את הנולד שלהם שמשון, אלא המלאך אמר זאת. מכאן שהנזירות הייתה כאן כְּפִיָּתִית. בעוד הֵנַּצְרוּת אִמְצָה את הנזירות כתנאי על מי שמבקש להיות כֹמֶר. ההנזרות מִשְׁתִיַּת יין איננה חטא. מכל מקום אין לנדור נזירות אלא לזמן מוגדר וברור. ומי שמבקש לחזור בו מנדרו שמטיל על צאצאיו כבלים, יכול לחזור בו כל שעליו לעשות: