הזדמנות נדירה להתבונן במציאותה העכשווית של אשדוד, ולהתרשם בתוך כך גם מהזיכרון ההיסטורי שלה, ניתנת למבקרים בתערוכת "משפחה, בית, רחוב", שנפתחה בסוף השבוע בעיר, לציון 60 שנה להיווסדה.
בתערוכה הקבוצתית, המתקיימת בבית קלנג, מבטא כל אחד מהאמנים המשתתפים בה את נקודת-מבטו האישית על החיים השוטפים באשדוד ועל משמעותם עבור אלה החיים ויוצרים בה תדיר. ניכר בעבודותיהם של היוצרים שהן מצליחות לשקף את הפסיפס האנושי המרהיב של העיר.
התערוכה חושפת בפני מבקריה אוסף נקודות-מבטא אישיות, שכל אחת מהן מייצגת פן אחד מתוך הפסיפס האנושי, המרכיב את קהילת האמנים.העירונית. באמצעות העבודות המוצגות ניתן בהחלט לבחון את המגוון התרבותי והססגוני, המאפיין את קהילת היוצרים בעיר, ולהציע תוך כך אופנים שונים של התבוננות במגוון היצירתי הזה.
השפה האשדודית
האמן ירון קנפו, שהוא ללא ספק היוצר המרשים שבתערוכה, חוזר בציור שלו "יושו בושוב" למחוזות-ילדותו בעבר, אל הבלוק שבו גדל ברובע ג' בעיר, המשמש לו כתפאורה קבועה..חרף העובדה שהדברים אמורים בעיר-חוף ישראלית טיפוסית - אין בעבודות הבלוק שלו זכר כלשהו ל"אור הישראלי", המזוהה בדרך כלל עם תולדות הציור הארץ-ישראלי. בעבודותיו נעדרים באורח בולט השמש, הנמל, או הים, המזוהים כל כך עם תדמיתה החינוכית של אשדוד.
את העדרו של האור בציור, מתרץ קנפו בכך שהוא, בעצם, מזמין את הצופה לחשוף בעצמו את "האור הפנימי" שביצירתו, כשבסופו של דבר יש בה, למרות הכל, גילוי והארה. התבוננות בדימויים העירוניים שבעבודותיו, עשויה ליצור אסוציאציה עם גלויות מפרווריה המוזנחים של עיר אירופית כלשהי.
עם זאת, ניתן, במפורש, לזהות ביצירותיו של קנפו את השפה ה"אשדודית עצמה". אחרי ככלות הכל זוהי העיר הפרטית של האמן, כפי שהיא צרובה בזיכרונו של ילד בן שבע - עולה חדש, הנאלץ להתמודד עם קשיים של קליטה, בעיר הנחווית כמקום מנוכר.