צדק קפקאי

יש משהו לא הגון "בבדיקה" שמקיימת המשטרה בהרשאתו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. אין עבירה קונקרטית. אין מתלונן או מתלוננת. לעומת זאת, בניגוד למה שקורה במערכות משפט מקובלות, שכבודו של היחיד הוא נר לרגליהן, המוכרות במדינות דמוקרטיות, אלה שאינן דומות למדינה שאותה מתארים ג'ורג' אורוול או פרנץ קפקא, בספריהם, מתקיים במחוזותינו "מסע צייד" ללא הפסקה. הציידים יורים לכל הכיוונים בתקווה ש"החיה" הנמלטת על נפשה - ובכלל לא בטוח שהיא קיימת - תיפגע. יריות באפילה אלה מזכירות משטרים אפלים. במקומות האלה, יש לחוקרים כוח בלתי מוגבל. "החשוד" אינו חופשי לשמור על זכויות-יסוד כלשהן. טבעת-החנק סוגרת עליו ללא כל סיכוי להיחלץ ממנה. אז נכון, שאין להשוות בין ראש הממשלה לבין האזרח ק', בספרו של פרנץ קפקא, "המשפט". אבל ההרגשה היא שכולנו כלואים במעין מערכת משפט אלטרנטיבית שבה לא מתקיימת חזקת החפות אלא חזקת האשמה. מה שלא מפריע לספקולנטים בתקשורת "להבטיח" לקוראים התמימים, אלה שעוד מכבדים, עדיין, את כוחה של המילה הכתובה, שקרוב היום שבו יימצא "עד מדינה". בנימין נתניהו איננו זקוק לסיוע שלי. אולם כאזרח במדינה הזאת אני נחרד לנוכח מחול השדים המתנהל בימים אלה. השמועות מפרנסות את מהדורות החדשות כאילו שמישהו באמת יודע מה מבקשת המשטרה לדעת או מה יש בידה שמצדיק "בדיקה". ההדלפות מחדרי החקירות מלוות בקול תרועה גדולה. הן אינן תמימות. הן תמיד מרושעות - וכוונתן היא אחת: לטעת בלב השומע את ההרגשה שיש דברים בגו. יכול באמת להיות שאם לא הייתי עד ל"חקירות" הקודמות נגד בנימין נתניהו, מאז שהוא נבחר לראשונה לתפקידו לפני כ-20 שנים, תוך שהוא גובר על חביבו של מחנה המשאל הלא-שפוי, שמעון פרס, הייתי משתכנע שיש באמת ממש במה שמנסים להלעיט אותי בו. אבל זה לא המצב. חקירת "מעונות ראש הממשלה" שנפתחה בקול תרועה גדולה הולידה - וזאת רק דוגמה אחת - סיפור על "בקבוקים" או על עובדת-בית ששכרה משולם מן הקופה הציבורית שעסקה גם בניגוב ישבנו של אביה הגוסס של אשת ראש הממשלה. יכולתי להביא, כמובן, עוד דוגמאות, אבל מה הטעם? פרשני-החרטא כבר עוסקים ב"יום שאחרי", תוך שהם מאיצים ביועמ"ש ל"סגור עניין" מה שיותר מהר. החוקרים מגששים, ככל שאפשר להתרשם מן ההדלפות שהם מנפקים לקרוביהם בתקשורת, באפילה כשמולם "שדה צייד" שמרחביו הם אין סופיים, בניגוד למה שמקובל בעולם המערבי. אבל זה לא מפריע לכל אלה הנושאים לשווא בדגל "שלטון החוק" לקרוא כבר עתה להתפטרותו של ראש הממשלה. יש, כאמור, מערכת משפט קונבנציונאלית. ויש גם, למרבה הצער, מערכת משפט אלטרנטיבית שמשמשת לצרכים פוליטיים. במערכת האלטרנטיבית אין חוקים. יש רק אינטרסנטים. חיים רמון, פעם שר המשפטים, סבל מנחת זרועה. לפניו היו יעקב נאמן וראובן ריבלין("רובי") ועוד רבים וטובים. צר לי על אביחי מנדלבליט. כמו רבים מקודמיו, גם הוא נפל ברשתה של מערכת צינית, רווייה בתת-זרמים אפלים, שאין בינם לבין עשייה של צדק משפטי, לא מכוון מטרה, פואטי, מאומה.