הבנאליות של הרוע

אינני תמים כדי לחשוב שבאמת מותו של בנימין בן-אליעזר גרם לעצב קולקטיבי בחברה הישראלית. אגב, זהו דבר טבעי, אנושי לחלוטין. היותו של אדם מפורסם, בעל תפקיד רם או מעמד מיוחד אינו הופך אותו ליקיר כלל האוכלוסייה, כלל העם. אני גם מודע היטב לעובדה שאין בעולם רק טוב, רק טהור. אין צורך להפליג למחוזות רחוקים מאוד כדי להבין שהטוב והרע משולבים יחד בחיי כולם. די להביט במה שקורה כאן כדי להבין עד כמה הרוע הוא אורח קבוע. פוליטיקה היא זירת גלדיאטורים, נוקשה, כוחנית, יצרית, ומה לא? ולמרות זאת, פוליטיקה היא הכרח בעל יגונה. אלא שישנן עתים בהן גדולתו של אדם מתגלה באיפוקו, בכיבוש יצרו הרע, בהימנעותו לזרות מלח על פצעים. חובבי המקורות היהודיים ימצאו אין ספור דברי חוכמה באשר למידות הראויות, להתנהגות הנאותה בעתות כאלה ואחרות. חפשו ותמצאו. אלא שרבים הם אנשים המצטטים דברי חוכמה ומוסר יהודיים אך בבוא יום הפקודה, הם נוהגים אחרת. דברי ההספד של יוסי ביליין מיד עם היוודע דבר פטירתו של בן-אליעזר הם, בעיני, התגלמות הרוע, התגברות היצר הנקמני על השכל הישר, אטימות רגשית, שטות בלתי נסלחת. אודה ולא אבוש: מעולם לא הסכמתי עם תורתו הפוליטית של ביילין, עם תפיסות היסוד שלו לגבי הנושאים שברומו של עולם. ואולי ברגע חגיגי זה, אודה שתפיסתי האידיאולוגית לגבי המתרחש בישראל היא התפיסה הבנגוריוניסטית הישנה והטובה, בעיני. ראיתי ביצחק רבין ממשיכו של בן-גוריון. הקונסטלציה הפוליטית הביאה לכך שרבין וביילין עמדו זה לצד זה. לדידי, לא היה זה החיבור הנכון, ומעבר לכך אין לי מה לפרט. בן-אליעזר היה קרוב עשרות מונים לאידיאולוגיה של רבין מאשר זו של ביילין. העובדה שגם רבין וגם פואד עשו כמעט אותו מסלול בחייהם הבוגרים, היא שקרבה ביניהם. קרבתו של פואד לביילין לא ממש דמתה לקרבה אל רבין. ההתבטאות של ביילין על פואד מבזה את האומר. זו התבטאות שמקורה בקרביים ולא בשכל הישר. יהיו חילוקי הדעות אשר יהיה, תהיינה הטענות כלפי פואד אשר תהיינה, לומר דברי כה קשים רגע לאחר פטירתו של אדם? ביום מותו של אדם שהיה חלק מן ההוויה הישראלית במלוא מובן המילה, היה ממנהיגיה ורוצי טובתו, יש להרכין ראש ולומר ברוך דיין אמת. מוטב להמתין ולו מעט, לפנקסנות הקטנה, הנלעגת אך הכה ישראלית, לריב והביקורת. יש לתת למשפחת בן-אליעזר כמה רגעים של שקט כדי להתאבל על מות פואד. זו לא דרישה מוגזמת.