קבלני הפוליטיקה המצויים בונים את חניוני השהייה שלהם מתחת לבית הנבחרים על-פי תוכניות הנדסת הכוח המידית. גם אם יש להם סיסמוגרפים הרושמים את תנודות דעת הקהל, הם נזקקים להם כדי למדוד מה שמזדעזע כביכול מתחת לקומת החנייה של יריביהם. זה מסב להם עונג לעיתים קרובות, דאגות פרנואידיות לעיתים מזומנות, אבל מכל מקום, אין הם נזקקים לסיסמוגרפים כדי להזדעזע מעצמם.
מה היא דעת הקהל, הם אומרים לנפשם, בין קלפי לקלפי ערכה כערך קלפית השום. דעת הקהל לא יכולה לחוקק. דעת הקהל לא יכולה להורות. דעת הקהל לא יכולה לכרות בריתות. דעת הקהל לא יכולה למנות מקורבים. דעת הקהל לא יכולה לפטר. דעת הקהל לא יכולה אפילו לעשות משהו עם דעת הקהל.
ועל כן, אף על-פי שהם עושים סלפי עם דעת הקהל, ומצייצים לדעת הקהל, ומכבירים פוסטים על ואל דעת הקהל, הם לא בונים את המרתפים בהם הם חונים על-פי דעת הקהל וסומכים עליה שהיא הלוך רוח, לא יותר.
אבל דעת הקהל 'עובדת'. היא צוברת. היא אוגרת. היא רועדת במסתרים אבל שומרת על כל רעדה ורעדה עד שפתע הן חוברות והופכות לרעש המפיל קומת חניון אחת על קומת חניון שנייה ושלישית, והכל קורס.
למדתי את כלל הברזל הזה בפינת הנחושת. קוראים אותו ברור גם דרך ענני האבק המיתמר. רק סומים לא רואים...