חבר הכנסת הטרי
יהודה גליק, ליכוד, הגיע השבוע לגבעה הקירחת, שעליה התקיים עד לפני 4 שנים בדיוק, היישוב הפורח מגרון, אשר הפך בחסות הבג"ץ למקום "בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת" (ישעיהו ה').
הבג"ץ והשמאל נימקו את הצורך בגירוש 50 משפחות חלוצי מגרון, בטענה המתחסדת, שמדובר ב"אדמות פלשתיניות פרטיות". רוצה לומר: היישוב, בעצם קיומו, מונע מן הפלשתינים, לממש את זכויותיהם על הקרקע. גליק ציפה, שבמרוצת 4 השנים שחלפו, ינומרו אדמות הטרשים במבנים כלשהם: בתים, פחונים, אוהלים (רשיונות? הפלשתינים הרי מצפצפים על אישורי הרשויות); ואם לא מבנים, לפחות איזשהן נטיעות, או מינימום אדמת מירעה. לפחות משהו.
אבל גליק לא מצא כלום. נאדה. מנהמת ליבו הסוער הוא זעק שם, במגרון ההרוסה: "הכל חרב כאן. רק שממה. מי הרוויח מן ההרס והגירוש? אין כאן מילימטר חרוש, אין סנטימטר בנוי. כלום. הרסו יישוב שלם, רק כדי להשביע את תיאבונם של אויבי ההתיישבות. אם באמת היה להם רצון לדאוג למסכנים הערבים, הם היו דואגים להסדיר להם פיצויים. הערבים בוודאי היו שמחים יותר על זה".
גליק ירד אבל וחפוי ראש מן הגבעה, ואגב כך הזכיר למלוויו כי מאז הרס מגרון לפני 4 שנים, בספטמבר 2012, נמשך מסע ההרס: בתי האולפנה בבית אל ובתי דריינוף, והשנה אמורים ליהרס בתי עמונה, ולאחר מכן גם נתיב האבות בגוש-עציון, ועוד זרועם הארוכה של אויבי ההתיישבות נטויה.
הרס שיטטתי
אבל גליק עשה רק חצי עבודה. מאז שהתמסד וכלא את צווארו בתוך קשר עניבה מהודק, הוא נמנע מלקרוא לילד בשמו: נעשה פה מעשה רשע קולוסאלי, עוול משווע, פשע חסר תקדים, כנגד הציונות והעם היהודי: הרס שיטתי של יישובים יהודיים פורחים בארץ ישראל, כדי לעשותם לעיי חורבות, מחוזות ציה וצלמוות, כמיטב חזון ההשמדה הערבי, והכל בחסות טענות מעורפלות על בעלות וירטואלית.
הבעיה עם גליק, כמו גם 24 חבריו 'האמיצים על הנייר' בסיעת הליכוד – ח"כים ושרים – אשר חתמו השבוע על עצומה הקוראת לראש הממשלה להצטרף ליוזמה לחקיקת חוק ההסדרה (שנועד ליטול מבג"ץ את הסמכות להרוס יישובים פורחים), היא, שהם בסך-הכל מתחסדים קטנים. עובדים עלינו בעיניים, באמצעות עצומה שקוראת "למנוע עיוות מוסרי, חברתי ואנושי", והיא אינה אלא חגיגת צביעות אחת גדולה. פול גז בניוטרל. אוויר חם.
מפני שאם באמת היו הצבועים הצדקנים הללו, רוצים לעשות משהו מועיל, הם יכולים היו להפעיל את הכוח שבידיהם. להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. להודיע לנתניהו הפעם לא יצליח, כדרכו, לשטות בכל העולם. שללא חוק ההסדרה – שהוא וחברו
בני בגין מתנגדיו העיקריים בליכוד – לא תתקיים הקואליציה אפילו שעה אחת. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגיעו למלכות.
אבל הצבועים הללו – כל שותפי קואליציית ההרס של נתניהו: הליכוד, חלק מח"כי 'כולנו' של כחלון,
הבית היהודי, מפלגתו של ליברמן והסיעות החרדיות שרוממות ארץ ישראל בגרונן - מעדיפים את מִסְדר הצביעות. הציניות הפופוליסטית חוגגת, במסעם לשכנע את מצביעי האגף הימני-לאומי בליכוד, שהם, חותמי העצומה, שכבו על הגדר למען הצלת עמונה. "ידינו נקיות", ישקרו בעזות מצח למצביעיהם התמימים, ערב הפריימריז. "עשינו הכל".
קבלן ביצוע
עשיתם הכל, צבועים שכמותכם??? אין בכם טיפת יושרה? אילו באמת רציתם לחוקק את חוק ההסדרה, הייתם פשוט מניחים על שולחנו של נתניהו אקדח (סמלי כמובן), ומציעים הצעה שאי-אפשר לסרב לה: "תחליט, זה או עמונה או הבג"ץ". או התיישבות או בחירות. זו השפה היחידה המובנת לו. יש קבלות.
איך שלא נבחן את זה, סוגיית חקיקת חוק ההסדרה תלויה אך ורק בנתניהו. עד כה הוא טירפד בוועדת השרים לחקיקה, שבה רוב לתומכי ההסדרה, את המשך החקיקה, באמצעות זכות וטו. ציפורי הליכוד לוחשות, ש'הקוסם' שהפך קבלן הביצוע של השמאל, מתכוון להמשיך ולהפעיל את זכות הווטו, בישיבתה הקרובה של ועדת השרים.
רק נימוק אידיאולוגי אחד, יכול להוריד אותו מעץ ההתנגדות לחוק: האיום בסיכול הישרדותו הפוליטית. זו האידיאולוגיה שלו. את הכל ימכור תמורתה.
שרים ששוחחנו עימם השבוע, דיברו 'אוף דה רקורד', וכולם התנבאו בסגנון אחד:
א. נתניהו מתנגד לחוק ההסדרה. נקודה. זו האמת ואין בילתה. ב. גם אם יחוקק חוק ההסדרה, הוא ייפסל בציניות על-ידי בג"ץ (ויהיה ב-לוּפ הזה, אבסורד זועק לשמיים: הבג"ץ יעשה שימוש כוחני בסמכויות לא לו שניכס לעצמו, לפסול חקיקה של הכנסת, על-מנת למנוע פגיעת הכנסת הדמוקרטית בכוח העודף, שהוא עצמו ניכס לעצמו שלא כדין; ממש
קוריאה הצפונית).
סיכול הפשע
ג. במקרה עמונה מדינת ישראל אשמה לא פחות מהבג"ץ: נציגי הפרקליטות, בימים שהייתה שבויה בידי השמאל המיליטנטי, הצהירו בבג"ץ כי מדובר ב"קרקע גזולה". ד. מי שאשם בפשע, אינה הנשיאה נאור, כי אם קודמהּ, הנשיא לשעבר
אשר גרוניס, שאץ-רץ למחוק את עמונה. ה. מי שנשכב על הגדר למען בחירתו, היה לא אחר מאשר יקיר ההתיישבות, הח"כ לשעבר
יעקב כץ-כצל'ה.
דמעות התנין של יהודה גליק,
יריב לוין,
זאב אלקין, וחבריהם חותמי העצומה, כמו גם
נפתלי בנט, אילת שקד,
אביגדור ליברמן ורבים אחרים, הם רק תמיסה מלוחה. הצגה. סוג של ללכת בלי ולהרגיש עִם. כלפי חוץ הם 'יעשו הכל' לסיכול הפשע, אבל יסרבו לנקוט בנשק יום הדין היחיד שאמור להניב תוצאות: להבהיר לנתניהו שמחיקת עמונה, תפורר את הקואליציה ותוביל לבחירות. שֶדַי לעבודה בעיניים.
הגיע הזמן שח"כי המחנה הלאומי יחדלו להיות סמרטוטי ריצפה. שיקחו אחריות. שיעצרו את הפשע.