פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים כו): [א] וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. והנושא הראשון בפרשה הוא מצוות הביכורים: [ב] וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. [ג] וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. טוב, אפשר להמשיך בציטוט פסוקים לביסוס הרעיון שרוצים להעלות פה, אבל אין צורך. כל אחד יכול לעיין בעצמו ולספור כמה פעמים מופיע בפרשיה הראשונה הרעיון שה' הוא הנותן לנו את הארץ. אנחנו ספרנו; שש פעמים בפרשיה של אחד עשר פסוקים.
זכרון הרע מגביר את הטוב
בשלושת הפסוקים שציטטנו השורש נ.ת.נ. (בהטיות שונות) מופיע שלוש פעמים ובשלושת הפסוקים האחרונים בפרשיה הוא מופיע עוד שלוש פעמים. המסר בשלושת הפסוקים הראשונים הוא הודאה בעצם העובדה שהקב"ה נתן לנו את הארץ והמסר בשלושת הפסוקים האחרונים הוא הודיה על כל הטוב שהוא גומל עימנו בארץ שנתן לנו. בפסוק השישי, שזה בדיוק אמצע הפרשיה, מוזכרת נתינה שלילית: [ו] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. המבנה הזה כשלעצמו מזמין התבוננות בחיפוש הרעיון הגנוז בעובדה שהתזכורת השלילית ממוקמת בין שני קטבים של חיוב. ואולי התזכורת הזאת לא כל כך שלילית, אולי זה רעיון חיובי שנזכור את המקום הנמוך שממנו באנו.
להיזהר משאננות
כי קל מאוד וגם נוח להתרגל למצב נתון, ובפרט אם הוא חיובי. טבעי שתקופה טובה משכיחה מאתנו ימים קשים שחלפו וטבעי שניתפס להרגשה שהטוב הנוכחי הוא מובן מאליו ולא ייתכן מצב אחר. ביחוד אם את המצב האחר לא חווינו בעצמנו והוא ידוע לנו רק מהסיפורים. באה פרשת השבוע ומורה לנו לנקוט פעולות שיזכירו לנו מאין באנו ומלמדת אותנו כי עלינו להודות לבורא עולם ומנהיגו על כל הטוב שיש לנו. כי בעולם הזה, הטוב אינו מובן מאליו. להפך, "רובו ככולו רע" ורק מעט טוב מעורב בו. ואם כבר זיכה אותנו ה' יתברך לחוות טוב, כדאי מאוד שנטרח להודות לו במעשים. הודיה כזאת תבטיח אותנו מפני שאננות שבשביעות רצון עצמית, שעלולה להוביל לשקיעה.
דבקות בארץ דבקות בה'
ואמנם בהמשך פרשת השבוע התורה מזהירה אותנו בפירוש מפני השאננות והשקיעה הנ"ל, ובין הדברים היא רומזת שליחס שלנו אל עצם ישיבתנו בארץ יש קשר ישיר למה שקורה איתנו בהמשך, אם לטוב ואם למוטב. ראינו שפרשת השבוע מלמדת אותנו כי הודאה לה' יתברך על הארץ שנתן לנו ועל הטוב שהוא משפיע לנו, תזכה אותנו בכל הטוב. ומה יקרה אם נשכח שהוא נתן לנו את הארץ, אם נחשוב שהיא שלנו בלי קשר אליו ח"ו? על זה בא בפרשה פרק שלם שנקרא "התוכֵחָה". הרבה פסוקים, צ"ח קללות שמאד לא נעים לקרוא וביניהן מוצפנים רמזים רבים שאנחנו רחוקים עדיין מפיענוחם. לרמז אחד שמתי לב השבוע, כשניסיתי למצוא בפרשה מסר עכשווי.
הביצוע בידו יתברך
כאמור, המון מלים קשות בלמעלה מחמישים פסוקים (מתוך מאה עשרים ושנים) ובין השאר כתוב (פרק כח): [כא] יַדְבֵּק ה' בְּךָ, אֶת-הַדָּבֶר—עַד, כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ, מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. אתה חי במחשבה שהארץ הזאת שלך, במנותק מרצון ה', וזו התוצאה ר"ל. ופעם נוספת: [סג] וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם, לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם—כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם, לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם; וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. כמובן, גם בפרק הזה מוזכרת כמה פעמים העובדה שה' נתן לנו את הארץ, אבל זה נראה כחלק מתזכורת כללית שאין שום מקרה בעולם, שהכל מכוון מאתו יתברך והוא יתברך מכוון את הדברים בהתאם לבחירה שלנו.
הבחירה בידינו
כלומר, אנחנו בוחרים והקב"ה מבצע. ומכיוון שכל בחירה עשויה להשפיע גם לדורות הבאים, נוכל להבין את העובדה שיכול דור מסוים לקבל מלמעלה, לכאורה בלי שום קשר להתנהלותו. על דרך מה שמתלונן הנביא (איכה ז): [ז] אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ. ומכיוון ש"מרובה מידה טובה" ברור שזה עובד גם בכיוון החיובי וביתר תוקף. הרי גם בפרשת השבוע (כו, טו) מוזכר שאנחנו מקבלים את הארץ בזכות אבותינו. וזה ההסבר לסתירה לכאורה שבין ההתנהלות המופקרת שלנו ובין השגשוג חסר התקדים שמתחולל פה. זה קורה בזכות סך כל הזכויות של אבותינו מדורות קודמים. וצירוף מעט הזכויות שלנו יכריע את הכף ותבוא הגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.