היינץ קוהוט היה פסיכואנליטיקאי אמריקני יהודי, יליד וינה, אשר ברח לארה"ב ב-1939 לאחר הכיבוש הנאצי בוינה. במוקד תפיסתו הטיפולית הציב את חשיבותו של העצמי, כמרחב המרכזי שבו מתחוללים חיי הנפש שלנו.
העצמי הוא היסוד החווה בנפשנו. המקום דרכו אנו חווים את חיינו. כשטוב לנו, כשרע לנו, כשמשעמם לנו, כשבודד לנו, כשאנחנו שמחים, אנחנו במרחב העצמי שלנו. חווית הערך שלנו כבני אדם, עד כמה אנחנו "שווים", משמעותיים, עד כמה הקיום שלנו בטוח, כל אלה, הם המנוע המרכזי שמניע אותנו. לפי קוהוט. בריאותו, מיצוקו ויציבותו של העצמי, הוא המפתח להתנהלות שלנו כיחידים. לכן, העצמי הוא המוקד אצל כל אחד מאיתנו, אותו עלינו לטפח.
אחד הדגשים החשובים שהביא קוהוט היא ההבנה, שכולנו זקוקים לאחר, על-מנת לכונן את העצמי שלנו. לכולנו צרכי עצמי המתעוררים במפגש עם האחר בציפייה להיענות מצדו.
מהם צרכים אלו? בעיקר צורך בהתפעלות (צרכי מראה), כלומר הצורך, שמישהו בעולמנו, ישים אותנו במרכז, וצורך באידיאליזציה - הצורך להישען על דמות מעוררת השראה, או להיות מונחה על-ידי ערכים ואידיאלים.
אחת התובנות העולות מתפיסה זו, היא, שבניגוד לחשיבתנו האינטואיטיבית, אף פעם אין אנו עצמאיים לחלוטין, ואנחנו זקוקים לאחרים על-מנת לכונן את העצמי שלנו. איננו מחזיקים תכונות או מהויות קבועות, הן בנות שינוי ותלויות במבט של האחר המתבונן בנו.
כשהאחר מתבונן בנו בהתפעלות, מזהה את הפוטנציאלים שבנו, ומאפשר לנו תנאים של חיבה לבטא את עצמנו, אנו נופיע במיטבנו. כאשר האחר אינו "רואה" אותנו, לאורך זמן, אנו כבים לאט, מאבדים ביטחון, ותפקודנו יורד פלאים. אנו גם מתחילים להאמין בכך שאנו "לוזרים". במילים אחרות, לאחר המשמעותי, המתבונן בנו, יש יכולת "לברוא" אותנו, לטוב ולרע. זהו כלי רב עוצמה, שאם משתמשים בו בתבונה, הוא עשוי לקדם ולחזק, אנשים רבים, ובוודאי ילדים, שהם עדיין כחומר ביד היוצר.
קוהוט טבע את המושג זולתעצמי, שמתאר את תפקידו של האחר לגבינו. זולתעצמי, הוא אותו אחר אמפטי, אשר נכון להשיל מעצמו את הצרכים שלו, ולהתמסר לצרכי העצמי שלנו, על-מנת לתת להם מענה. הוא הופך עצמו למעין 'המשך' שלנו, ומתבונן על חוויותינו ותחושותינו, מנקודת המבט שלנו. כשמישהו מתבונן בדברים מנקודת מבטנו ומגלה הבנה לגביהם, זוהי תחושת הקלה גדולה, ואנו חשים שהקיום שלנו והאמת שלנו, הם לגיטימיים ובני קיימא. זה, מצדו, מחזק אותנו, ובונה את האסרטיביות שלנו לפעול בעולם בהתאם לרצונותינו, שאיפותינו ויכולותינו.
ילדים מבלים שעות רבות בביה"ס. מה עובר עליהם שם רגשית? האם ביה"ס הוא חוויה מעצימה, סביבה מגדלת עבורם? במקרים רבים, לא. מטבע הדברים, העצמי שלהם עדיין אינו מגובש, ואת צרכי העצמי שלהם, להתפעלות ולאידיאליזציה, הם מפנים כלפי כל מבוגר שנקרה בדרכם. במקרים רבים, הם נתקלים בסביבה רגשית אדישה, מנוכרת, או לא מבחינה במצוקתם. האשמה אינם בהם. גם לא במורים, אך המחיר של ניכור זה בו גדלים הילדים, הוא גבוה, ואיננו יכולים לשער את עצמתו. מה יחשב ילד כזה, על עולם המבוגרים? איזה מבוגר יצמח להיות?
עבודת המורים היא קשה ושוחקת. במקרים רבים הם פוגשים ילדים בעייתיים, חצופים, מזלזלים, וחסרי עניין בלימודים. הדבר מרוקן גם את המורים, מתחושת השליחות וחשיבות הייעוד שלקחו על עצמם בבואם להיות דמויות חינוכיות.
מעמדה זו, של המורה, קשה להבחין, כי התוקפנות, והאדישות, הן סממני ייאוש של הילד, מכך, שמישהו בעולם המבוגרים יגלה עניין אמיתי בצרכיו ומצוקותיו.
אני מאמינה שמורים רבים פונים להוראה מתוך אידיאלים חינוכיים, מתוך מחשבה שהם יכולים להיות גורם משפיע על ליבם ונפשם של ילדים. למורים אלה גישתו של היינץ קוהוט עשויה להיות כלי משמעותי במגע היומיומי שלהם עם תלמידים.