שנת אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה (ב'תמ"ח, 2448) לבריאת העולם הייתה שנה של אירועי יסוד בתולדות האדם היהודי. בניסן בה, יצאו ממצרים. בסיון בה, ניתנה תורה מסיני, בתשרי בה, חל יום הכיפורים ראשון וניתנה מתת התשובה, הסליחה והכפרה לדורות. למחרת, נצטווו ישראל לעשות מקדש וירד ה' לשכון בתוכם. הכל בשנה הפלאית האחת ההיא.
הרוצה להאיר בזרקור כל אחד ואחד מאירועי היסוד האלה, לראות בו עיקר גדול - יגלה צפונות, ויש לו על מה לסמוך, והרוצה להתבונן ברצף, משל הוא אומר כי לא באה יצירת מצרים אלא כדי לחצות את הים אל סיני, וניתנו מצוות לחיים טובים אבל יש בהן שעונשן מיתה וסוף, ולכך ניתנה 'תשובה' המקיימת את התקווה ואת החיים, ולא ניתן שכר ועונש אלא כמבוא של בינתיים עד שיופנם כי סוף תכלית הטוב הוא עשיית הטוב לשם הטוב, ושיעבוד מצרים אינו תם אלא בחירות שקונים בני האדם בהכינם את ליבם להיות מקדש בו שוכן אלוהיהם תמיד, וכל האירועים אינם אלא אחד - גם הוא יש לו על מה לסמוך. מכל מקום ובין כך ובין כך, מתת התשובה, הסליחה, והכפרה, היא המהפכנית באירועים וראויה גם לדידם של הרואים בכל האירועים אירוע אחד, להתבוננות מיוחדת.
בסדר עולם רבא, פרק ו' נמנות התחנות בין ו' בסיון, יום בו ניתנו עשרת הדברות בהן מוצפנת התורה כולה, לבין י" בתשרי, יום הכפורים ויום בו ציווה משה את בני ישראל לעשות מקדש, וי"א בחדש, בו החלו להקימו. בשישה בסיון, יום מתן תורה, עלה משה אל פסגת הר האלוהים, ובא בענן ששכן על ההר שישה ימים לטהר את משה האיש ולהכינו בקדושה לקבל, החל ביום השביעי, בארבעים יום וארבעים לילה, את הלוחות בהן חרותה התורה כולה. בשבעה עשר בתמוז ירד האיש ושני לוחות האבן כתובים באצבע אלוהים בידו, אך בשומעו את העם שנתייאש מן הזמן, חג ברעו סביב לעגל - שיבר את הלוחות, ושמע בתדהמה את ה' אומר לו
"יישר כוחך ששיברת"! בגאולה ממצרים, הצעד המכריע האחרון בתום המאבק הארוך והמתיש של עם העבדים באימת מלכות השעבוד, בו עלתה שוועת העינויים אל האלוהים ודומה היה כי לעולם לא תועיל, בשוך עשרת המכות שהמסו את לב פרעה עד שהוא נכנע וקרא
"קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי ", (שמות י"ב, ל"א), אין הפסוקים יודעים אם היציאה הייתה "כחצות", ככתוב בשמות י"א ד',
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", או "בחצות" בדיוק, ככתוב (שם,י"ב, כ"ט) " וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה", לא בערך אלא בדיוק, כי כל שהפסוקים יודעים הוא שיש לחשוש שמא הרף עין שבין 'בערך' לבין 'בדיוק' מספיק כדי להביא לשינוי דרמטי בהחלטה שהבשילה ימים רבים.
אם הרף עין יכול לשנות, ארבעים יום וארבעים לילה לא כל שכן. חטא העגל הוא בראש ובראשונה חטא של בגידה באלוהי אברהם יצחק ויעקב נותן התורה לבניהם ולבני בניהם אחריהם, אבל בה בעת גם חטא הכניעה ל'עכשיו' הבוסרי התובע אדנות על הזמן, וכופר בהמתנה להבשלת תהליך. הוא חטא שבין אדם למקום, אבל גם חטא כבד בין אדם לאדם. מי שאינו יודע להמתין, אינו יודע לתקן עולם בחוקים ומשפטים, מאיץ בהם להתיישר על-פי חמדת המיד, ואו אז, נוח להן ללוחות הברית שתישברנה ובלבד שלא תתחללנה, וה', נותן התורה, אומר 'יישר כוחך' על שנטלת אותה ממקבליה אלה, גם אם אין בעולם מקבלים אותה זולתם.
אבל משה לא נכנע. בלא לוחות, הוא יודע, אין קיום לאומה שהוא הוביל מן השבי אל הפדות, ושווא נגאלה מעבדות לחרות, ולריק הושיע אותה האלוהים.
"...יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" (דברים ט',י"ט) הוא מתוודה, כי אכן האלוהים פה אל פה אמר לו
"הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב,י') והוא מתנפל לפני ה', אוחז כביכול בכנף מעיליו וקורע אותם מטפורית ותובע ממנו לחדש חידוש גדול בעולמו, לסלוח, למחול, לתת סיכוי להתחלה מראשית, להכיר בחולשת האדם שהוא ברא לחטוא ובכוחו להשתנות, עד שבמערכה הזאת 'זוכה' משה והכתוב מעיד
"וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"(שם,י"ד) והוא, אלוהי כל בשר, ממרומיו, אינו מכלה את העם כולו אלא תובע אחריות מן החוטאים בפועל גם אם רבים הם, אפילו הם מצורפים לרוב וקובע כלל ואומר אותו למשה
"מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שם, ל"ט), כלל שחוזר עליו הנביא יחזקאל פרק י"ח, פסוק ג',
"הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת."
בי"ח בתמוז, למחרת, עולה בדעתו של משה לתבוע יותר. האחראים הישירים להאצת המרת ה' בעגל שאמרו
"כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שם, א'), נתבעו לתת את הדין. אך הנותרים, שלא נימנו עם 'מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי' אלא עם ההמון היוצר את האקלים בו פעלו האחראים הישירים, מקוצר רוח או מהיעדר רוח, מתמיכה באמצעות הימנעות מהתנגדות, מהתנגדות המתייאשת מהתערבות, העם הנותר עתה וכל שיש לו הוא לוחות שבורים ולב שבור כי הם יודעים - חטאיהם של המומתים ניגרו עליהם לא כדי להמית אבל גם לא כדי לחיות, איך יהיו לעם?
" וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם" (שמות, ל"ב א'). בי"ח בתמוז נולד בליבו של משה גרעינו של מושג נועז, והוא יעלה לנסות להקנות אותו לאלוהים שאמנם ניחם על הרעה שביקש לעשות לעמו אבל הותיר אותו לחיות דרוס-אשמת-חטא גדול, רמוס - ייאוש ממצוא שוב חן בעיני יוצרו, מרוקן יצרי תקווה. כפרה!
מה היא כפרה? לא סליחה. יותר מסליחה. סליחה היא חסד שעושה הסולח עם מי שעווה לו והוא מוחל לו חשבון עוונו. הוא אינו מודד יחסו אל זולתו על-פי חטאו. מצווה גדולה. אבל החטא נותר משובץ בתוך ישות החוטא. הסולח לא יכול להסיר אותו. הוא יכול להתעלם ממנו.
מה שמשה מבקש הוא הסרת החטא עצמו. זה בלתי אפשרי על-פי חוקי הטבע. מה שהיה - לא ניתן להסרה. אבל "אוּלַי אֲכַפְּרָה", אולי האלוהים הכל יכול, יכול גם להיענות לתביעתי לעקור את החטא המשובץ בישות החוטא כעקור שורש פורה ראש ולענה מן האדמה הטובה,
אוּלַי! רש"י רואה את הכפרה כבתו הלשונית החוקית של הכופר, חומר האיטום, מעין זפת, בו הגן נח על התיבה מפני פרוץ המים לתוכה. הוא מפרש על כן " - אשים כופר וקינוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל
ביניכם ובין החטא"! כפרה לדידו אינה מבטלת את החטא. היא עוקרת אותו, היא משחררת את האדם מהיותו נעוץ בליבו. הלב יכול לפעום כאילו החטא - שאי-אפשר לבטלו - שוב אינו נעוץ בו. והחטא העקור היכן הוא? אין יודע. תועה אי-שם עקור מחוטאו.
רש"י מתבדל בפירושו זה על הפסוק הזה מן הרבים והטובים הרואים כפרה כמעשה של כיסוי. לדידם 'כפרה' היא בתו הלשונית החוקית של השורש ממנו נגזר גם שם העצם 'כַּפֹּרֶת', מכסה הזהב הטהור על ארון הברית. ברוח הבנה זאת אומרים חז"ל במסכת שקלים פרק א' הלכה א',
"יבוא זהב של 'כפורת' ויכפר על זהב של עגל", ויכפר, משמע יכסה, מעין "...וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י',י"ב), תתעורר נא אהבת ה' את עמו ותכסה, תכפר על פשעיו, ובהיות החטא מכוסה גם בעבור ה' - לא יראנו, או "בל ישגיח בו כלל" כפירוש המלב"ים, ועל שמותיו יתוסף השם או התואר האמור בתפילת ימים נוראים,
"... שמך מעולם עובר על פשע, שועתנו תאזין בעמדנו לפניף בתפילה", נוסח המבוסס על הפסוק במיכה ז', י"ח,
"מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא", אלא שבמיכה
'נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע' הם פעלים, ובתפילה עֹבֵר עַל פֶּשַׁע הוא שמו של הקדוש ברוך הוא.
אם על-פי רש"י
"להבדיל ביניכם ובין החטא", אם על-פי פרשנים הדורשים, כיסוי, זהב כפורת המכסה על חטא זהב העגל, בי"ח בתמוז החל משה מאבק שנמשך ארבעים יום וארבעים לילה, הוא למטה תובע כפרה, וה' אלוהיו למעלה נתבע ליצור בריאה חדשה בעולם, כיפורים, או הפרדת החטא מן החוטא, או כיסויו לבל ייראה עוד לעיני דיין האמת.
"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֵת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי" (דברים ט', כ"ה)עוד ארבעים יום וארבעים לילה על אלה שלחם לא אכל בהם על הר סיני, עד שנתרצה הקב"ה לישראל ואמר למשה לפסול לוחות שניות כראשונות ועלה משה בכ"ט באב, ואחר ארבעים יום וארבעים לילה, בי' בתשרי, ירד ושתי בשורות בידו, לוחות שניות חדשות כראשונות, ויום הכיפורים בריאה חדשה!
ראוי להבין. בטרם ירד משה מן ההר, היה גבוה גבוה מעל לשיפולי ארץ מעין טקס שגיא הוד .
"וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת..... וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.... וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם וְרָאָה >(שמות ל"ד, ו'-י'). התלמוד מגלה, דורות אחרי המעמד הזה, את הנסתר כביכול הרוטט בו, " אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי-אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו, כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, ה' ה', אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה" (ראש השנה, י"ז, ב') ואגב כך, פרשנותו של התלמוד היא ככל הנראה כי 'נִפְלָאֹת' שבפסוק "נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם" הוא רעיון התשובה הנפלא, יום הכיפורים! ואכן, אותו יום שירד משה מן ההר והלוחות בידו, י' בתשרי היה ועליו אומר הכתוב " וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּו וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ויקרא,ט"ז, כ"ט-ל"ד). עתה, ששארית יעקב נטלה בלב שלם את הלוחות ונתבשרה כי נותן התורה הוא מי שהבטיח " אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם" וברא בעבורו את התשובה ובעבור הודו שלו את הכפרה, יכול היה משה לצוות על הקמת המקדש בו ביום וכבר למחרת החלה בנינו מתוך אמונה שלימה כי עכשיו שניתנה להם תשובה וכפרה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", הוא הביטוי העליון, כי העם הזה, שבכל הדורות הוא שארית יעקב, לא יחדל מלשאת מקדשו של אלוהיו בעולם, כי אלוהיו שוכן בתוכו והברית שכרת עימו בסיני, שם נתן לו את התורה ואת הכיפורים, והבטיח לו כי ה', ה', פעמיים, פעם אחת "כי אני הוא לפני שחטא האדם ופעם אחת לאחר שחטא האדם ועשה תשובה" היא ברית תקוות עולם.