יש כיום הרבה מאוד סימנים המעידים על המציאות העגומה בה נמצאת מעצמת-העל הצפון אמריקנית, אבל יותר מכל מעידה על מצבה התנהלות כל הגורמים במערכת הבחירות לנשיאות, שבשבועות אלה מגיעה לשיאה. קשה למצוא גורם חשוב אחד שמתנהל במערכת הבחירות הזו באופן שקול ורציונלי.
המפלגות איבדו שליטה וקשר עם הציבור בכלל ועם בוחריהן בפרט, והן יורות לכל הכיוונים. המועמדים מתקוטטים בכל נושא אפשרי ובכל רמת ייחוס אפשרית. מעולם לא ראיתי רדידות כזו בניהול הדיונים על גישה, על דרך ועל השקפת-עולם מנחה. כל אלה נשכחו או נדחקו לקרן זווית.
בהשראת התקשורת, שהפכה כבר מזמן לאיום על הדמוקרטיה, המהות מוחלפת באופן שיטתי בסנסציות, מקורות מידע במקורות הדלפה, דיון ציבורי בליבוי יצרים ועוד, ועוד.
הנשים ("הסופרג'יסטיות") שאך לא מכבר נלחמו על זכותן להשתתף בבחירות, "התרגלו" לזכות ושכחו את המטרה שלשמן קיבלו אותה - עיצוב דרכה של אריקה. במקום להיות חלק מדיון ציבורי, הן עתה חלק ממסע נקמנות קטנוני נגד אחד המועמדים, מפני שלפני עשר או עשרים שנה היה לו "פה מלוכלך". עתה הן בעד "המועמדת", מדוע? - מפני שהיא יודעת טוב ממנו לומר דברים מלוכלכים ולבצע עבירות, גם כלפי נשים, בסביבת הנגועה עד לזרא ב"פוליטיקלי קורקטנס"?
לפני שבועות מספר חיפשו הכול את "הבשורה", את השינוי, את תיקון הליקויים והעיוותים בממשל דמוקרטי הזוי שמנהל את ארה"ב במשך 8 השנים האחרונות, תוך גרימת נזק קולוסלי למעמדה, ופתאום - כלום. אין יותר מהות; אין יותר תכנים; אין יותר חברה וכלכלה וביטחון לאומי וחינוך ושסעים חברתיים - עכשיו נסחפו כולם ל"טרֵאמפיאדה" - מסע צלב נגד טראמפ הגבר "הבוטה". פתאום שכחו את עוללות קנדי השרמנטי, את הרפתקאות קלינטון השיקי, את קרטר "מגדל הבוטנים", נכסון ה"קרוק" ובוש "השולף", ואת שאר נשיאי ארה"ב במאה ה - 20 על גחמותיהם, ועוסקים שוב בפסאדה במקום בעיקר.
נזדמנה לארה"ב שעת כושר לבחון שינוי של ממש ע"י בחירת מועמד לנשיאות שאינו בא מתוך הממסד הפוליטי המסואב והתחמני של וושינגטון. במשך כל מאה השנים האחרונות לא היה כדבר הזה. הזדמנות זו נצבת בפני הציבור האמריקני - גברים ונשים ממוצאים שונים ותרבויות-בסיס שונות - על-רקע משבר בכל ההוויה האמריקנית: שסעים חברתיים קשים, אלימות תופחת והולכת, איומי טרור מתגברים, נסיגה במעמד הבינלאומי של ארה"ב מול אתגרים חדשים מצד סין, רוסיה והאיסלאם הקיצוני, משבר באירופה "המאוחדת", בעיות בתחום הגלובליזציה, תנועות הגירה מאסיביות המשנות סדרי-עולם, כלכלה זוחלת, תעסוקה מפגרת וצמיחה הזקוקה למיקרוסקופ בכדי לגלותה, ועוד. על הפרק האמריקני שאלת-יסוד אדירת-ממדים: האם ממשיכים בדרך בה הלכנו בשמונה השנים האחרונות (More of the same... ) או מנסים דרך חדשה?
קלינטון היא נציגת דרך ההמשך עם תיקונים מיקרוסקופיים, וטראמפ הוא נציג הדרך החדשה; זו הבחירה שעל סדר היום.
מי שמתבונן באופן בו מתנהלים הדברים כיום - מצד הממשל בניהול השוטף של המדינה ומצד הציבור, המפלגות והתקשורת בהתייחסות ל"מצב האומה" ולבחירות הקריטיות הללו לנשיאות - אינו יכול להישאר שווה-נפש; הממצאים מדהימים. הדברים החשובים שעימם התחילה מערכת הבחירות נדחקו לשוליים, וזו'ליאן אסאנג' עם המידע הגנוב המתפרסם במינון קצוב מדי פרק זמן כזריקת סם משכר, הוא מוקד ההוויה.
לא קשה להבין את
הילרי קלינטון. היא הפייבוריטית בבחירות אלה, ומפלגתה, הדמוקרטים, שמטעמה מכהן כיום הנשיא אובמה, התחילה את המרוץ לבית הלבן מעמדת יתרון ברורה. הרפובליקנים התחילו בנחיתות, והסיבה העקרית לכך הייתה מאבקי הסרק שניהלו בקונגרס, בו השיגו רוב, מול הנשיא ומפלגתו, מאבקים שטרפדו כל חלקה טובה והשניאו את הממסד הפוליטי על הציבור. טראמפ סיפק לרפובליקנים מועמד יוצא דופן, שמצא דרך להציג עצמו בפני הציבור כמבשר שינוי ולגייס תמיכה גם של מי שאינם מזוהים דרך קבע עם המפלגה. במקום להגיע עימו להבנות בראשית הדרך ולהתייצב מאחוריו כאיש אחד, מנהלת המפלגה מלחמת התשה עצמית ובמקביל לה מלחמה להתשת המועמד מטעמה. בד-בבד עם מאבקים אלה, היא מצליחה לחזור ולבלבל את הציבור בהודעות הפכפכניות המבטאות חוסר החלטיות וממשיכות להמאיס אותה על הציבור. נראה שכל המעורבים בהכרעה על דרכה של ארה"ב בקדנציה הנשיאותית הבאה, מחפשים דרך לעשות את כל השגיאות האפשריות, משל היו מבקשים דרך אלגנטית לא להיבחר, או לא להצליח; מדהים!
לכול ברור שאם תזכה קלינטון בנשיאות, יעניק לה הדבר הזדמנות להשפיע השפעה מכרעת על בית המשפט העליון בארה"ב (בית המשפט לחוקה), לאור העובדה שעל הפרק עומדת בקדנציה נשיאותית זו בחירת 4 שופטים חדשים. הואיל והשופטים נבחרים "לכל החיים", פירוש הדבר הוא הכרעות כמעט בכל הנושאים לטובת הגישה הדמוקרטית, המשמרת את האנרכיה הקיימת, וסיכוי מינימלי להחזיר את ארה"ב לדרכה הליברלית-דמוקרטית הסולידית שהייתה בעבר הבסיס המובהק לעוצמתה ולגדולתה הבינלאומית. מדוע שתרצה המפלגה הרפובליקנית בהתפתחות מסוג זה? - לאבירי ה"פוליטיקלי-קורט" האמריקני פתרונים.
ארה"ב היא "מנהיגת העולם החופשי", או לפחות הייתה כזו במידה רבה עד לעידן אובמה. ספק אם קלינטון מסוגלת לחלץ אותה מהשקיעה שהנחית אובמה על מעמדה, במיוחד בקדנציה השנייה שלו. שקיעה אינה תולדה של מעשה יחיד אלא אם כן מדובר בקטסטרופה טוטלית. לרוב זהו תהליך, אשר לאחר שהתחיל, קשה לעצרו ועוד יותר קשה להפוך את כוונו. גדולתה של ארה"ב - כלכלית, צבאית, מדינית וטכנולוגית - נבנתה בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה שלאחריה. פוטנציאל זה נוצל ב-50 השנים האחרונות ונשחק במידה רבה. גדולה זו נבנתה בין היתר על הומוגניות תרבותית וסולידריות חברתית, שלימים נשחקו בהשפעת "הידידים" הפוסט-מודרניים מאירופה.
כיום, עם לקט שסעים חברתיים וכלכליים הולכים ומעמיקים, עם רב-תרבויות כהכרה אידיאולוגית שאין לה ביסוס מעשי ועם אתגרים חדשים מבחוץ, במיוחד בתחום הטרור הפונדמנטליסטי - נקודת הזינוק האמריקנית אינה מה שהייתה. המשך העמקת הפער בין הרפובליקנים לדמוקרטים בהשפעת 4 או 8 שנים נוספות של שלטון דמוקרטי, תקשה הרבה יותר על תיקון מארג השסעים בעתיד הרחוק יותר ומכאן סיבה נוספת לדאגה.
אם מוסיפים לכך את שבירת האמון השיטתית שחולל אובמה אצל ידידיה ובעלי-בריתה של ארה"ב (ישראל בכלל זה), ואת העוצמה הדמוגרפית של יריבותיה הפוליטיות בעולם: סין, הודו, רוסיה והעולם המוסלמי, ובמקביל את חולשת אירופה - הקושי העומד בפני הנשיא האמריקני הבא עצום, וללא שינוי מהותי בדרך ובאופן הביצוע, תמשיך הדעיכה.
קוו ואדיס, ארה"ב?!