לא בא סיפור המבול במקרא אלא לומר לו לאדם, למין האדם, כי הוא צאצא למשפחה אחת ששרדה את אכזבת האל מכישלונו הוא בבריאת האנושות. אבותיו הראשונים, עליהם נאמר "וְכָל-יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל-הַיּֽוֹם" (בראשית ו', ה') חילנו את צלם האלוהים בו נבראו. ניתנה להם מעלת הבחירה בין טוב לבין רע, אבל כל יצר מחשבות ליבם ל 'רַ֥ק רַ֖ע כָּל הַיּֽוֹם', עשה את הבחירה הזאת פלסתר. היא נשארה "רשומה" פורמלית, אולם הלכה למעשה לא הייתה בגדר ברירה כי בהיעדר תשוקה לטוב, בשבות 'יצר מחשבות הלב' החותר אל הטוב, לא נותרה היתכנות של בחירה בטוב.
אף על-פי שבדבריו הנודעים של בלעם בן בעור, "לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן אָדָ֖ם וְיִתְנֶ֑חָם" (במדבר כ"ג, י"ט), באה לכלל ביטוי התובנה כי במהותו אין מידת האכזבה יכולה להתקיים באל - אי-אפשר היה לו לבורא להיכלם עוד ועוד אל נוכח הזחיחות של האדם שתלתה את הבחירה ברע כזכות, כרשות שניתנה לחוטא על-ידי הבורא עצמו. האצלת הזכות, הענקת מעמד העושה את האדם מכל בריות תבל לקרובה ביותר לאלוהים, עברה במעבדת הציניות היפוך, ולא נתפרשה כחסד של הבורא אלא בעליל כחולשה. הציניות, יותר מכל עוון, מילאה את הארץ חמס, והאחריות, נשקלה על כתפיו כביכול של האל שנתן לאדם את החרות לבחור באשר נראה לו, ואם הנראה לו הוא הרע - לו יהיה. הציניות הביאה מבול על הארץ. ואכן, זאת הפעם
"וַיִּנָּ֣חֶם ה' כִּֽי-עָשָׂ֥ה אֶת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל לִבּֽוֹ... וַיֹּ֣אמֶר ה' אֶמְחֶ֨ה אֶת הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה ... כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם" (שם, י"ח-י"ט). וַיִּנָּ֣חֶם - אֶמְחֶ֨ה, שני תווי שורש שונים, מנגנים צליל טרגדיה אחת.
בלהיות צאצא של המשפחה האחת היודעת כי שרדה את האסון שהביא עליה החטא, אין ערובה כי השורדים לא יחטאו עוד. האדם שנברא בן-חורין, היכול לבחור על דעתו בחטא, הוא האדם לפני המבול והוא האדם אחרי המבול, יצור בוחר, בצומת תמיד. אבל לפני המבול הוא נתון לחסדי אלוהים שאינו נכון להינחם, והוא חוטא ומת. אחרי המבול הוא חי בחסדי אלוהים ש "נִחָ֖ם עַל-הָרָעָֽה" (יואל ב', י"ג). הפרטיטורה הגורלית שונה. נוסף לה תו, ומעתה היא
וַיִּנָּ֣חֶם - אֶמְחֶ֨ה- וְנִחָ֖ם. יש קשת בענן, "וְלֹֽא יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (שם, ט',י"א). "חַֽסְדֵ֤י ה' כִּ֣י לֹא-תָ֔מְנוּ" (איכה ג', כ"ב), לא יכול היה להיות סנטימנט של ליבה בדור שקדם למבול. הוא משנה את הכל בדור השורד.
בעבור הדור הטרום מבולי הסיפור הגדול הוא "בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ.... וַיִּ֜מַח אֶֽת כָּל הַיְק֣וּם אֲשֶׁ֣ר עַל-פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד בְּהֵמָה֙ עַד רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן הָאָ֑רֶץ, וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה" (שם, ז',י"א-כ"ג). ההשמדה היא הסיפור. שלא היה שריד רק נוח - היא הסיפור. זה העולם. העולם כולו! אבל בעבור השורד, הסיפור הגדול הוא אחר. "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (שם, ח', י"א). התחיה היא הסיפור. שיש עלה זית טרף בעולם גם אחרי המבול, הוא הסיפור. זה העולם. העולם המתאושש כולו!
הבשורה של היונה הייתה בפיה,
עֲלֵה זַיִת טָרָף. המשמע ברור. מתוך התיבה לא יכול היה נח לראות אלא מבול. כל העולם מבול. מאופק עד אופק - מבול. בלא מבט מעל, כופה עצמו המבט מתחת על המציאות כולה. אבל היונה, המעופפת מעל, שבה אל התיבה ובפיה עדות חותכת, כי במו מבול היה מקום בעולם שנחסך מן החורבן. מן הפסוק באיוב י"ד,י"ט, "אֲבָנִ֤ים שָׁ֥חֲקוּ מַ֗יִם", כלומר המים שחקו אפילו אבנים, למד המדרש כי "אפילו איצטרובילין של ריחים נימחא במים" (בראשית רבא,ל'), על אחת כמה וכמה עצים ואילנות. אומות העולם תרגמו עֲלֵה זַיִת כענף עץ זית,, ramum olivae ועשו אותו בפי היונה, בעקבות סמלים פגניים קדומים לסמל שלום. אילו היטיבו לתרגם, היו מתרגמים olive leaf, כפי שאכן הבינה מהדורת סינט ג'יימס במאה השבע עשרה. אהבל הם תירגמו ענף עץ זית, ואפשר היה לפרש בדוחק כי היונה מצאה את ענף הזית צף על פני המים. אבל היא לא הביאה ענף. היא הביאה עֲלֵה זַיִת טָרָף. היא לא יכלה למצוא עלה צף על המים כל ימי המבול.
הפירושים השונים של התיבה הקמוצה טָרָף, מתמודדים עם קשיי שפה וקשיי משמעות שונים. אם טָרָף הוא שם נרדף לעלה, כגון "
כָּל טַרְפֵּ֤י צִמְחָהּ֙ תִּיבָ֔שׁ" (יחזקאל י"ז, ט'), יש ב עֲלֵה זַיִת טָרָף כפל שמות שאינו מועיל לשום הבנה יתרה, ואם, כמו שמפרשים בעל 'מנחת שי' ורד"ק, "כולו קמוץ, לפי שהוא שם תואר לעלה" (מנחת שי), איזה עֲלֵה? עֲלֵה טָרָף, "... שטרפה אותו היונה מאילן הזית בפיה להביאו אל נח, ולפיכך אמר לשון טרף כי הכיר בו נח כי טרפתו ושברתו מהזית לא שמצאתו על פני המים" (רד"ק), או אז קרובים הפירושים האלה לתרגום אונקלוס שתרגם-פירש
"טרף זיתא תביר" כלומר עלה של זית שבור, וכמו שתירגם גם יונתן בן עוזיאל " ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה
עלה של זית קטן שבור ומחזיקה בפיה" (כתר יונתן), ועם שיש פירושים נוספים הנשענים על הזיקה בין טרף למזון - כגון "הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי"(משלי ל', ח'), ראוי להתעכב על הפרשנות האומרת כי היונה הביאה עלה זית שבור.
יש לה סימוכין לשוניים. את הפסוק בשמות כ"ב,ל', "וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ" מתרגם אונקלוס " ובשר תליש מן חיוא חיא" ומפרש רש"י, " בשר שנתלש על-ידי טרפת זאב או ארי, מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה". ועל כן, אם בשר טרפה הוא הבשר שנתלש על-ידי טורף, עֲלֵה זַיִת טָרָף הוא עלה שנתלש מעץ זית, ואותו הביאה היונה, מעץ ששרד את השואה. ממנו תלשה עלה חי, עלה רענן, אותו נשאה בפיה עד שובה ממסעה לעת ערב.
איפה צימח אותו עץ? איה הייתה פיסת האדמה שלא גושמה, שלא פרצו מתחתיה מעיינות תהום רבה? אמרו במדרש, (בראשית רבא, לג, ט) "רבי לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דארץ ישראל במיא דמבולא-שלא הוטבעה ארץ ישראל במי המבול", ואם כי כוסתה במים שעברו על גדות העולם שהוטבע, לא הוחרבה, לא נעקרו עציה, לא חדלה מהצמח ומהכות שורש. אבל נוח בתיבה לא ידע. מי שננעל בתיבה, נעול מדעת מה שמעבר הזעם העורך עליו מצור. אין דמיונו משיג אלא מה שעיניו רואות, ואפילו במצור של חיים ומוות, אין מן התיבה השגה שיש חיים שהמוות השתלטן החיווריין, הנראה כמושל בשחורים בכול, לא יכול להם. לכך צריך יונה.
במיתוס המסופוטמי העתיק, "עלילות גלגמש" יש תיאור דרמטי מאין כמוהו של מבול. לא מבול כמבול בראשית שכולו מים ניגרים באימה. מבול יבש. מבול שכולו סופה, לא מים, שמשכו שבעה ימים, לא יותר. גם באותה סופה בונה הגיבור הניצול מזעם גחמתי למדי של האלים, אדם בשם
אותנפישתים משורופק, עיר על יד נהר פרת, תיבה בה הוא נועל עצמו כדי להימלט מזעם הסערה האפוקליפטית ובה הוא אכן ניצול מגורל כל בני האדם החשופים שהיו לשלדי גבס וחרס. גם הוא פותח חלון ומשלח מתוכו יונה, סנונית, ועורב. היונה והסנונית שבות, אבל כשהעורב לא שב ממעופו, יודע
אותנפישתים כי נמצא לו מרחב חיים, והוא ובני ביתו, על-פי אות העורב הנעלם, יוצאים את התיבה.
העורב ששילח נח, לא התעופף לשום מקום. הוא היה העוף הקודר של המבול. "וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת-הָֽעֹרֵ֑ב
וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד-יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ" (בראשית ח', ז'). הוא ניזון מתבוסת המוות ששטה על פני מימי הקץ. הוא לא העלה על דעתו שיש מעבר ל'יש' המיידי, 'יש' מצפה.
יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב, יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב, פרגמטי, כנפיים קשורות לקרבה בטוחה, מניבה, שאינה מצריכה מעוף למרחוק. אבל היונה, הרחיקה, עד הר המור, הר המשחה שהופקה מזית עתיק יומין, מזית-בראשית, שלא נכנע לשום הצפה פולשנית. נח שילח יונה שהגביהה עוף, אבל ידעה גם לשוב ולבא אליו ולבשרו " וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ" (שם,י"א). העורב של גלגמש סימל את קץ האימה מפני שהוא לא שב. היונה של נוח, מפני שהיא שבה. העורב של גילגמש, אין לו אלא את עולמו הוא לא חייב דבר למצילו. הוא לא פוקד אותו עוד. היונה המבשרת היא גם היונה הזוכרת, היונה שיודעת היכן היא מצאה מנוח לפני שהיא מצאה פדות.
זאת אינה יונת שלום. זאת יונת בשורה. לתערוכת השלום בפריז נקרא האמן
פבלו פיקאסו ליצור אייקון סימבולי שיונף לעיני האנושות ארבע שנים אחר קץ המבול של 1939-1945. הוא צייר יונה. לבנה. תמה. טהורה. אבל לא ענף עץ זית ולא עלה זית טרף היה בפיה. היונה הצחורה הייתה לסמל השלום. והיא מעופפת, צחורה עדיין, אבל אין בפיה דבר. יונה של נח, היא יונת בשורה אחרת. היא יונת תקווה אוניברסלית האומרת לצאצאי השורד האחד כי האנושות לא תושמד, כי גם בלכתה בעולם שכולו גיא צלמוות, יש בעולם מקום אחד בו חוגג זית זקן אחד את החיים, ומשם יימשח כל האדם חיים.
ועדיין אני תוהה ביני לביני, כמה טרחה טרח נח עד שבנה את התיבה, כמה טלטלות נוראות ניטלטל בסופה טורפנית עד שקלו המים, עד ששילח את היונה, עד שידע כי הוא ניצול. הן יכול היה האלוהים שראה בו את הצדיק האחד בדורותיו להורות לו, אך לו אם בו ראה את אבי האנושות השורדת, הדרך אל הר המשחה, כדי שילך שם, וינצל במרומי ההר? למה לא עשה כן? ואני אומר לליבי כי מפני שהיה
"אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים ... בְּדֹֽרֹתָ֑יו" (שם,ו', א') צדיק אבל כלוא במושגי החשיבה של דורותיו, ובדורותיו לא היה שומע אפילו לאלוהים ללכת להינצל על הר המוריה, בדורותיו לא היה יודע בליבו כי בפינה אחת בחלד יש מקום בו מצפה לו הצלה גדולה, בדורותיו לא היה מי שלא הכחיש כל מה שידע. גווע והכחיש. גווע והכחיש.
אשרי העולם בו יש עורבים של
יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב, יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב שהייתה בו יונה ששבה לעת ערב. אלמלא היא, גם האיש הצדיק נח, לא היה יוצא מתיבת דורותיו, והמים היו קלים, והארץ הייתה שבה לאיתנה והוא עדיין היה יושב בתיבה, נעול, עד עצם היום הזה ועד לכל מחר, בלי דעת שיש גם יש קשת בענן.