השבוע אנחנו קוראים על המפגש המחודש בין יעקב ועשו. יעקב מתכונן למפגש גורלי ובין היתר הוא מתפלל (בראשית לב): [יב] הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. קל להבין את זה שהוא מבקש הצלה מעשו, אבל מדוע הוא מזכיר שמדובר באחיו ועוד לפני שמזכיר את שמו? בתחילת פרשת תולדות מספרת התורה על הולדת עשו ויעקב ומאפיינת אותם: ...וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. והתוצאה: [כח] וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. בפשט, עשו הוא צייד מוצלח בעוד יעקב אינו כזה. יצחק אוהב את עשו כִּי-צַיִד בְּפִיו. בפיו של מי? אומר המדרש ומובא ברש"י: בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.
יכול להיות שבדמיון שלנו עשו הוא בריון שכונתי, כזה שלא עושה חשבון לאף אחד, אבל מסתבר שהמציאות הייתה קצת שונה ויעקב ידע את זה. הוא ידע שעשו אינו בוחל באלימות וגם מזה הוא חשש, אבל החשש העיקרי שלו היה מפני הצביעות של עשו. הוא ידע שעשו חכם לא פחות ממנו עצמו ושכלפי חוץ הוא מתנהג כצדיק. עשו היה גם מנהיג, היו לו מעריצים רבים שהלכו שבי אחר מתק שפתיו המגובה בחכמתו הגדולה. והרי אפילו אביהם הצדיק יצחק, התפעל מהדיבורים החכמים של עשו, קל וחומר שאנשים פשוטים יתפעלו ממנו וילכו אחריו. והם הלכו. אבל רבקה ידעה את האמת אודות עשו וגם יעקב ידע שהכל זה הצגה. הוא יודע להגיד מה נכון לעשות אבל בעצמו נוהג איך שבא לו.
וכעת, לקראת המפגש יעקב חרד מפני הבאות. יותר מפני אחיו מאשר מפני עשו. לכן הוא מזכיר קודם את 'אחי' ורק אחר כך את 'עשו'. יעקב חושש מפני הדיבורים היפים שמאחוריהם מסתתרת אנוכיות צרופה. הוא חושש שמא עשו יצליח למשוך מי מבניו לדרכו הנלוזה, שמא החינוך הטהור שהוא טורח להעניק לילדיו ישתבש בהשפעת החיצוניות המסנוורת של עשו. על זה הוא מתפלל ומבקש מהקב"ה: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, כי בעיני יעקב אבינו הסכנה הזאת, שהיא רוחנית, גדולה יותר מהסכנה שבפגיעה גופנית. אומנם הוא נערך גם למלחמה כפשוטה אבל כנ"ל, עיקר החשש שלו הוא מפני נזק רוחני. כי נזק כזה אינו מתגלה מיד. עלולים לחלוף דורות עד שרואים את התוצאות.
הסכנה - אויב בתחפושת של אוהב
וכמובן, יש פה פן נוסף שלגביו יש פתגם עממי מדויק: "שמור אותי מאוהבַי, משונאי אֶשָּׁמר בעצמי. על זה אומר דוד המלך בתהלים (קי"ח, ז): ה' לִי בְּעֹזְרָי; וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי. בפסוק הקודם הוא מביע ביטחון כולל בה': ה' לִי לֹא אִירָא; מַה-יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. שעל כן אינו חושש מפגיעות של בני אדם, אבל זה רק כאשר המדובר בשונאים גלויים. שונאים בתחפושת של אוהבים זה כבר סיפור אחר. ההבדל ביניהם הוא שהשונא הגלוי מתייחס אל האוביקט, הוא שונא את מי שלפניו ולכן מנסה לפגוע בו. השונא בתחפושת של אוהב, לא בהכרח שונא את האוביקט. יכול להיות שהוא אפילו אוהב אותו. קצת על כל פנים. אבל את עצמו הוא אוהב יותר. הרבה יותר. ולכן אין לו בעיה לפגוע כאשר נראה לו שירוויח מזה.
האמור לעיל מזכיר לי נקודה שעלתה כאן לא מזמן. בפרק ב' בתהלים מתייחס דוד המלך לאויביו הרבים מבחוץ ואומר: [א] לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק. יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד, עַל-ה' וְעַל-מְשִׁיחוֹ. הם כולם מטקסים עצות כיצד לפגוע בו ומאד מתרגשים לקראת ההצלחה שלדעתם תהיה להם. אבל הוא לא מתפעל מהם, הוא צופה את העתיד בדייקנות: [ד] יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲ-דֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ. אומנם הוא ניהל מלחמות רבות מול אותם אויבים, אבל אין לו שום חשש מפניהם. הוא חי בביטחון מלא שהקב"ה ידאג לתוצאה שאותה הוא מתאר: [ט] תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם. כמובן, הדברים האלה משקפים במדויק את מצבנו כעת, חוץ מהחרדות שאנחנו מקפידים לטפח.
הקב"ה דואג לטפל באויבים החיצוניים שלנו ולנו אין שום סיבה לדאוג מהם. כמו דוד המלך, גם אנחנו צריכים לדאוג רק מפני האויב הפנימי ולטפל בו. אודותיו מתלונן דוד המלך פרק אחד אחר כך: [ב] ה' מָה-רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי. כי רק לאויב פנימי יש יכולת לפגוע בנו ר"ל. אויבינו זיהו את הנקודה הזאת והם פועלים בהתאם. אינני יודע אם הם יודעים שה' יתברך עמנו תמיד, אבל בלי ספק הם יודעים שלא יצליחו לגבור עלינו בשום דרך מלבד בגיוס אנשים וארגונים מתוכנו שיעשו עבורם את העבודה. וזה מה שהם עושים ובהצלחה שכואבת לנו מאד. כי אנחנו לא מזהים את הבעיה ולכן אפילו לא מתחילים להילחם בה. החורבן הצפוי של עמונה ר"ל, הוא הישג שלהם במלחמה הזאת. הגיע הזמן שנתעורר.