יום הבחירות בארה"ב, 8.11.16, היה גם יום ההולדת שלי, וביום הולדת מה יותר טבעי ורצוי מאירועים המסבים לך שביעות-רצון? ובכן, נצחונו של טראמפ בבחירות היה אירוע כזה - וכל כך למה?
ראשית, סברתי שמבין כל המתמודדים הרפובליקנים והדמוקרטים גם יחד, הוא האדם המתאים ביותר לעת הזו לתפקיד. הערכתי לא השתנתה במהלך כל שנת ההתמודדות 2016, השנה השנייה של המרוץ לבית הלבן, חרף האירועים המוזרים ורמת הדיון הירודה שליוו מסע זה.
שנית, שמחתי על התוצאה מפני שסברתי ועודני סבור כך שבתחום המצב הפנימי נקלעה ארה"ב, בהשראת אובמה והזרם הפוסט-מודרני שהוא ייצג והפעיל בה, למגמה שהיא מסוכנת לעתידה. ארה"ב הייתה המגדלור הראשי של העולם הדמוקרטי "השפוי". היא שייצגה אותו, איחדה אותו, הגנה עליו והובילה אותו להישגים, בעולם שהדמוקרטיה אינה דרך המלך השלטת; ובחלקים גדולים ממנו היא אפילו איננה רצויה.
בהשראת אובמה נקלעה ארה"ב מבית לקיטוב פוליטי וחברתי, שהושתת על מדיניות הגירה הרפתקנית ושגויה, על פגיעה קשה בשכבות רחבות של עובדי-הצווארון הכחול, ובשחיקה במצבו הכלכלי של המעמד הבינוני. שני התהליכים חידדו מתחים חברתיים פנימיים בין קבוצות אתניות, ובהשראת הגלובליזציה והחלשת מעמדה של המדינה, קידמו רעיונות של לית דין ולית דיין; "אגו-מניאקיזם" כחזות חברתית לעתיד, אינה פילוסופיה המקדמת אחדות לאומית וסולידריות חברתית. אם מוסיפים לכך את האלימות הגואה ואת השונות התרבותית המקיפה כיום כ-35% מאזרחי ארה"ב, עם 11 מיליון מהגרים בלתי-חוקיים הממתינים לגורלם, התמונה אינה חיובית.
דבר והיפוכו בתחום החוץ, נכשלה ארה"ב כמעט בכל המהלכים המרכזיים במדיניותה הבינלאומית. מצד אחד פרק אובמה פוליטית את המזרח התיכון, בשאיפה אוטופית לכפות עליו דמוקרטיה-אינסטנט. ממצב של יציבות-יחסית, הוביל מדינות חשובות באזור ובראשן מצרים לכאוס פוליטי פנימי, למלחמת אזרחים ולטרור חובק עולם. מצד שני, כשל במדיניותו כלפי רוסיה וסין, שתי המעצמות הגדולות האחרות כיום בעולם, ובמקום להגיע עימן להבנות ולמודוס-ויונדי הגיע לקיטוב, לעימותים, למאבקים של כיפופי ידיים ולסכנה של עימות צבאי חלקי. כל זאת בשעה שהוא מפגין חולשת דעת וחולשת-רוח מצד אחד והקטנה משמעותית ורצופה ביכולת הצבאית האמריקנית מן הצד האחר; דבר והיפוכו "פר-אקסלנס", שמהווה טעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה בניהול מדיניות גלובלית של מעצמה עולמית.
שלישית שמחתי על השינוי מפני שאובמה ומפלגתו הדמוקרטית ניהלו מדיניות אנטי-ישראלית פעילה, בחלקה סמויה, שהובילה, למרבה האירוניה, להקפאת המהלכים המדיניים באזור ולעידוד הטרור הפלשתיני. מדיניות זו אפשרה לאבו-מאזן לנסות לכפות על ישראל, בחסות אמריקנית ובתמיכה אירופית, פתרון מדיני מסוכן לביטחונה הלאומי ולעתידה.
בתחום העוינות לישראל ואי-הבנת המציאות האזורית, "התעלה" אובמה על עצמו בתחום הסכם הגרעין עם אירן, תוך שהוא מפקיר את המזרח התיכון למגמות הטרור וההתפשטות של אירן; כל אלה על-רקע דיבורים יפים מול ישראל, והתעלמות מהיריבות הסונית-שיעית האזורית והעולמית. כמעט קשה להעלות על הדעת "פלונטר" פוליטי-אסטרטגי גדול יותר מזה באזור. לכל המהלכים המפוקפקים הללו, התלווה מאבק אישי נגד נתניהו, רה"מ הנבחר של ישראל, בצרוף חתירה מבית וניסיונות סמויים ל"פוטש" פוליטי - כל מה שארה"ב אינה אוהבת במגרשה הביתי שלה.
ערעור יסודות בהסכם הגרעין עם אירן, פגע אובמה ביחסיו גם עם רוב המדינות הסוניות באזור, וחזר והוכיח חולשה ואוריינטציה לקויה של המציאות בזירה הבינלאומית. חולשה דומה הוכיח גם בהתנהלותו מול
קוריאה הצפונית התוקפנית, מול סין הפועלת להגברת נוכחותה הדומיננטית בים סין, ומול רוסיה במהלכיה במזרח אירופה - בחצי האי-קרים, באוקראינה בקווקז ובסוריה. בכל הצעדים שנקט עסק אובמה בכיבוי שריפות, בטיפול זמני וקצר-טווח בבעיות ובערעור היסודות של יחסי העבר של ארה"ב עם ידידות ובעלות ברית, דווקא באזורים הפחות יציבים של העולם. מכלל אלה יצאו רק יחסיו עם מרקל מגרמניה, בזכותה; לא בזכותו.
"ההיסטריה" האידיאולוגית של אובמה, שבקשה לנהל "דיפלומטיה של דיבורים" במקום "דיפלומטיה של ספינות תותחים" בעולם כאוטי ומנוגד אינטרסים - הוכחה כשגויה מיסודה. העולם עדיין איננו נהנה מ"שלום דמוקרטי" גלובלי. כוח ואינטרסים הם עדיין המטבע העיקרי העובר לסוחר בפוליטיקה העולמית. גלובליזציה חיובית אמיתית אין מחוללים במהפכות, אלא באבולוציה זהירה לאורך זמן. באבולוציה כזו, אבני הבניין של הסדר העולמי הקיים - קרי: המדינות - הן המסד שעליו יכול התהליך להתקדם, לפתח תהליכי שיתוף ולחנך את העמים הנוגעים לחיות בכללי משחק חדשים. בכדי שהמהלכים יתמידו ויוטמעו, לא די בחזון אוטופי ובמנה גדושה של דיבורים יפים. חייבים להוכיח לציבורים הנוגעים שיש בתהליכים הללו גם מענה לבעיות הכלכליות, הביטחוניות, התרבותיות והשלטוניות, לפחות עבור רוב הציבור; וכן, גם יכולת למאבק יעיל בשחיתות הממסדית השכיחה ברוב המדינות. אובמה ביקש לחולל את "כל" המהפך ב-8 שנות כהונה קצרות ובהתבסס על כושר ביצוע מזערי - לאומי ובינלאומי. ואכן, בסקרים האחרונים לפני הבחירות, היה מעמדו האישי גבוה מאוד, כנראה בזכות כושר הדיבור, אולם במבחן תוצאת הבחירות, כשלו הוא וקלינטון "ממשיכת דרכו", כישלון חרוץ.
רביעית, אובמה ייצג בעיקר קבוצות שמאל סמי-אנרכיסטיות, קואליציה של מיעוטים, וחוגים בממסד הפיננסי, שבעזרתה ציפתה גם קלינטון לזכות בבחירות. ליבת המסר שהובילו אובמה ומי שביקשו להיות ממשיכי דרכו, הייתה סוציאל-דמוקרטיה מן הסוג המחליף את שחיתות בעלי ההון הגדול והחברות הרב-לאומיות בשחיתות של אירגוני-עובדים חזקים וקבוצות אליטה מאורגנות - פוליטיקאים, תקשורת, אקדמיה, "אנשי-רוח" ומיעוטים מנוכרים. מסורת זו עומדת בניגוד למסורת הכלכלה החופשית האמריקנית, שכבר מזמן איננה "קפיטליזם חזירי" אבל עדיין אינה רגישה די הצורך לשחיקת המעמד הבינוני. כלכלה חופשית היא שהביאה לארה"ב את הפריחה והשגשוג האדירים בעבר, במיוחד במאה ה- 20. גם המאמצים המלחמתיים במאה ה- 20 תרמו לכך את חלקם, אבל באותה הזדמנות תרמו גם תרומות חשובות מאוד לגאווה הלאומית, לסולידריות החברתית ולתחושת השייכות, שמנוגדות לרוח הגלובליזציה.
"הכל דיבורים" הפך למוטו הראשי בהוויה הדמוקרטית בימיו של אובמה, כשהאליטות בחסות ובתמיכת הנשיא ואשתו בוחשים בקדירה, שכל תפקידה לשמר את מעמדם, עוצמתם ועליונותם החברתית-כלכלית בעוד ארה"ב כישות מדינית ודמוקרטית מרכזית, נדחקת לפינה ואזרחי ה"עולם הגלובלי" תופסים את מקומם בראש הפירמידה.
אילו לא נבחר טראמפ, שמייצג ערכים הפוכים לאלה של אובמה והדמוקרטים, היה "עולם המחר" מצליח למחוק את "האתמול הלאומי-דמוקרטי של ארה"ב". לאחר 8 שנים נוספות של שחיקה מסיבית של המהות האמריקניזציה החיובית, ספק אם ניתן היה לשקם את ההרס האידיאולוגי והמעשי. "חכמת ההמונים" שוב עמדה למבחן ושוב הוכיחה את גדולתה; מעניין ומאלף כאחד.